The Limited Times

Now you can see non-English news...

הכי ישראלי שלנו: ספורטאים וספורטאיות כותבים ל"ישראל היום" על הרגעים הגדולים שלהם | ישראל היום

2021-04-15T10:50:16.632Z


| כדורגל ישראלי דני אבדיה בטוח שלא היה מגיע כל כך רחוק ללא התמיכה הישראלית • אלונה ברקת נזכרת בדקה ה-76 של משחק האליפות הראשונה • ועידן ורד רק היום מבין באיזה קונצרט צפה כשהנבחרת פירקה 0:5 את אוסטריה • ספורטאים וספורטאיות בטורים חגיגיים לרגל יום העצמאות ה-73 דני אבדיה צילום:  AP אלונה ברקת צילום:  אלן שיבר פיטק פלצ'יק וגיא דני אבדיה // מאליפות אירופה ועד לאן.בי.אי - אין כמו הרוח הגבית של הישראלים בשני


דני אבדיה בטוח שלא היה מגיע כל כך רחוק ללא התמיכה הישראלית • אלונה ברקת נזכרת בדקה ה-76 של משחק האליפות הראשונה • ועידן ורד רק היום מבין באיזה קונצרט צפה כשהנבחרת פירקה 0:5 את אוסטריה • ספורטאים וספורטאיות בטורים חגיגיים לרגל יום העצמאות ה-73

  • דני אבדיה

    צילום: 

    AP

  • אלונה ברקת

    צילום: 

    אלן שיבר

  • פיטק פלצ'יק וגיא

דני אבדיה // מאליפות אירופה ועד לאן.בי.אי - אין כמו הרוח הגבית של הישראלים

בשנים האחרונות זכיתי לגלות שהברכה שבה חשבתי שבורכתי - לשחק כדורסל כקריירה - היא רק חלק מברכה גדולה עוד יותר: להשפיע על אנשים, על אוהדי קבוצה, אזרחי המדינה ואפילו חברים ובני משפחה. 

לכן "הרגע הכי ישראלי שלי" מורכב מכמה אירועים. ראשית, הזכייה באליפות אירופה עם נבחרת העתודה ב־2019, ואז חיבור של כמה שיאים ישראליים במיוחד כשחקן אן.בי.אי - תחילה הבחירה בדראפט על ידי וושינגטון, כשכל החברים קופצים איתי באמצע הלילה בתל אביב, ערב המורשת היהודית בקפיטל וואן (האולם הביתי של הוויזארדס), והתגובות המרגשות לכתיבת המילה "יזכור" על הנעליים ביום השואה. 

תמיד אהבתי לשחק בנבחרת ישראל - להיות יחד עם חברים שגדלו איתי על הפרקט. חלק שיחקו איתי, ומול חלק התחריתי בכל הגילים. לא האמנתי שנצליח לרגש מדינה שלמה באותו קיץ של 2019, אבל עם כל יום שעבר באליפות - ראינו את זה קורה. אין כמו לנצח עם ה"כחול לבן", יחד עם ים מדר, אריאל בית הלחמי ושאר החברים. זה עוד יותר מתוק כשזה מול היכל שלמה גועש באווירה אדירה פרה־קורונה, בחצי גמר מול צרפת האתלטית ואחרי זה בגמר מול ספרד המוכשרת. לא אשכח את הפרצופים ביציעים צבועים בכחול לבן. חוויה לכל החיים.

עם הוויזארדס זו רק ההתחלה, אבל אני כבר מרגיש אתכם בגב שלי - בארץ ובארה"ב. כמה כיף היה לי פתאום לראות ולשמוע את קובי אפללו על המסכים באולם שר את ההמנון האמריקני. ואחרי זה את כספי, זוסמן וים מברכים אותי. ושגריר ישראל בוושינגטון, גלעד ארדן. ושירים בעברית. אין לתאר, וממה שאני יכול בינתיים להשוות - אין כזו תחושה של גב כמו שישראלים יודעים לתת. 

ואולי השיא היה בכלל בשבוע שעבר ביום השואה. לא עשיתי את זה בשביל הפידבק, אלא רק להראות שאני חושב על כולנו - ישראלים ויהודים בארץ ובעולם, ביום עצוב וקשה - ולחזור על המסר ש"אף פעם לא נשכח". התגובות היו מרגשות ואני יכול רק לקוות שאמשיך להיות ראוי להן. לא יכול לחכות שתתחילו להגיע למשחקים שלנו - בעונה הזו או בתחילת הבאה. תודה על התמיכה, היא מורגשת בגדול. יום עצמאות שמח!

אנסטסיה גורבנקו // קריאת "יזכור" בתחרות הגדולה בשבדיה

כמי שמייצגת את המדינה בכל תחרות, עם דגל ישראל על הכובע ועל חולצת הנבחרת, אני חווה רגעים של גאווה ישראלית כמעט בכל שבוע. אבל אם יש רגע מיוחד שעולה על כולם הוא דווקא מיום השואה אשתקד. היינו עם הנבחרת בתחרות גדולה בשבדיה, ויום לפני פתיחת התחרות ערכנו טקס זיכרון. עמדנו שם עם דגלי ישראל, קראנו "יזכור" ועמדנו דקת דומייה לזכר הנספים. זה היה רגע עוצמתי ומיוחד מאוד עבור כולנו, כזה שגרם לי להבין כמה זה לא טריוויאלי שאני מייצגת את מדינת ישראל, או שבכלל יש לנו מדינה.

ג'ייקוב היידטמן, שחיין גרמני שמתאמן איתנו הרבה וחבר טוב שלנו, ביקש להצטרף לטקס ולכבד את זיכרון השואה, וגם זה היה ממש מרגש. ככה זה, השחייה והספורט בכלל מחברים בין אנשים. במים, לא משנה לאף אחד מאיפה הגעת או מה הפוליטיקה מאחורי זה, כולנו פשוט שחיינים ושחייניות. 

אני זוכה לפגוש כל כך הרבה אנשים מדהימים ברחבי העולם כחלק מהספורט, אבל אין כמו ישראל!

למחרת הטקס, שברתי שיא ישראלי, ודגל המדינה הוצג בגאווה מעל הבריכה. אני גאה להיות חלק מהעם הזה ולייצג את המדינה בצורה הכי טובה שאפשר.

פיטר פלצ'יק // האמונה היא זו שמושכת אותנו למעלה

יש משהו בנו הישראלים שגורם לנו לשאוף למצוינות, לפרוץ כל מחסום ולבנות את אחד הסטארט־אפים הכי גדולים שנוצרו בעולם - מדינת ישראל! כזאת שבתוך 73 שנים עומדת באמצע המזרח התיכון וגורמת לכולם להשתאות מהפלא הזה.

כספורטאי אני חווה את זה מדי יום. אני לא מוותר לעצמי, ולו לדקה. חשוב לי להביא מאה אחוזים מעצמי, כדי שאדע שעשיתי כל מה שאני יכול להצליח לעמוד על הפודיום במקום הגבוה ביותר. תחושת הניצחון, הצפייה בדגל ישראל עולה ובמנגינת "התקווה" שנשמעת באולם הן משהו שקשה להסביר במילים. בשבילי זה הכי ישראלי שיש, זה רגע שתמיד גורם לי להרגיש שאני לא עומד לבד על הפודיום, אלא מייצג את כולנו.

במעלה הדרך שלי כספורטאי אולימפי אני פוגש המון אנשים שונים בפסיפס הישראלי, וסיפורו של גיא הוא מהמיוחדים ומהישראליים ביותר. 

גיא, שחולם, בדיוק כמוני, לייצג את ישראל באולימפיאדה. גיא הוא נער עם מוגבלות שלא נותן לזה להגביל אותו. הוא מתאמן יחד עם המאמנת שלו ניצן, שמלווה אותו מעמותת "איתן כל אחד יכול" - קבוצה מדהימה של אנשים שעובדת סביב השעון כדי להראות למאות ילדים ובני נוער בארץ שבאמת כל אחד יכול, ושדרך הספורט מחזקים את החוסן הנפשי והפיזי של כולנו.

עם גיא היה לי קליק מהרגע הראשון. בשנה האחרונה התאמנו כמה פעמים יחד ואנחנו מחליפים הודעות מדי פעם. כל הזמן משתפים אותי כמה שהוא מתרגש לפני שאנחנו נפגשים וכמה זה מחזק אותו. קשה לי להסביר במילים כמה הוא מחזק אותי ומוכיח לי משהו שגם אני כבר יודע מהדרך שלי - האמונה היא מעל ההיגיון, והיא זו שמושכת אותנו למעלה להגשים את המטרות ואת היעדים שלנו. אלה שלפעמים בתחילת הדרך נראים לנו בלתי אפשריים.

גיא כתב לי השבוע: אם אגשים את חלום חיי ואעפיל לאולימפיאדה, אייצג את הכיתה שלי, את בית הספר, את העיר, את המדינה ואת המשפחה. אבל ראשית כל אייצג את האוטיזם. אני רוצה לייצג את הילדים, בני הנוער והאנשים בארץ ובעולם שנמצאים על הרצף האוטיסטי, ולהוכיח להם שהם יכולים לעשות את מה שהם לא יודעים על עצמם".

גיא, אתה אלוף. וזה הכי ישראלי שיש! חג שמח, ושרק נמשיך לעלות ולהצליח!

עידן ורד // ידעתי שאני הולך למשחק, לא דמיינתי שזה יהיה קונצרט 

הייתי בן 10 כשמצאתי את עצמי נרגש ומלא ציפייה לקראת המשחק של נבחרת ישראל שחיכה לי באותו ערב. הלכתי בבוקר ללימודים, אבל לא באמת הייתי שם באותו יום. כל הזמן הראש חשב על מה שעומד לקרות בערב באצטדיון רמת גן. 

ידעתי שאני הולך למשחק כדורגל, אבל כמובן שלא דמיינתי שאני הולך לקונצרט. אלה היו מין יום ותקופה כאלה שהכל התחבר; ריגוש וחיבור מושלם של כולם סביב הנבחרת הלאומית, בקונצנזוס שלא זכור לי עד היום.

40 אלף צופים ביציעים, אבא שלי ואני הולכים יחד לאצטדיון. ערב חם, מלא אנשים, והתרגשות שיא. הרי מאוסטריה חווינו לא מעט תבוסות לפני כן, אבל המשחק הזה גרם לנו להבין שהכל אפשרי.

ישראל עלתה בטירוף, ואיתה גם הקהל. ואז הגיעו חמשת השערים שכל הדור שלנו יכול להגיד ולשנן בעל פה גם מתוך שינה. ואני? חזרתי הביתה וחלמתי רק להיות שחקן כזה כשאגדל.

אלונה ברקת // את הדקה ה־76 במשחק האליפות הראשונה אנצור לעד

21 במאי 2016. המשחק האחרון של העונה. אנחנו ומכבי ת"א ראש בראש. ניצחון שלנו יבטיח אליפות ראשונה אחרי 40 שנה במדבר. אצטדיון טרנר, בעונתו הראשונה כבית של הפועל ב"ש, כולו נצבע אדום, הר געש משתולל. העיר כולה עוצרת נשימה. כמעט כולם (חוץ מבאי האצטדיון), דבוקים למסך הטלוויזיה. הלב האדום מתקשה לפעום.

רק תשע שנים לפני כן, אחרי לילה ארוך, השלמתי את רכישת הקבוצה ששיחקה אז בליגה הלאומית. מאז ידענו שמחות, משברים והרבה אכזבות, אבל העונה הזו הרגשנו שמשהו חדש מתחיל. טרנר נפתח והפך למבצר ולבית, ומפגני האהדה היו חסרי תקדים.

אליניב ברדה, נסיך העיר, חזר למרכז ההתקפה שלנו. מאור מליקסון, הכוח השקט שהיה הבורג המרכזי בעלייה לליגת העל, חזר מאירופה הביתה. יחד איתם הגיעו מאור בוזגלו בעל רגל הזהב (והתספורת המדליקה), טוני וואקמה, ג'ון אוגו, אובידיו הובאן, מהראן ראדי, שיר צדק, בן שהר ורבים אחרים. על התזמורת ניצח ברק בכר, בעונתו הראשונה בקבוצה.

המשחק מול בני סכנין מתחיל, ובדקה השישית הלב שלנו צנח למטה, כשפיראס מוגרבי הבקיע שער מדהים. אבל הפועל, בעונה הזאת ובכלל, אף פעם לא נשברת. מאור בוזגלו השווה, מליקסון קיבל כדור נפלא מוואקמה והופך. יש אליפות? עדיין לא. ברדה לוחץ, וכמעט, כמעט, מבקיע. אבל הידיים תולשות עוד חופן שערות עד ששהר מבקיע את השער האחרון - שער האליפות. מהדקה ה־76 הזמן עצר, עד לשריקת הסיום.

דמעות. עוד דמעות. לא רק שלי, אלא של אלפי אוהדים, צעירים ומבוגרים שזוכרים כילדים את האליפות האחרונה לפני ארבעה עשורים. ילדים שהוריהם עדיין לא נולדו באליפות ההיא. רגע של התעלות - עשינו את זה. הוכחנו שכל אחד יכול.

לחגיגות האליפות הגיעו לא פחות מ־120 אלף איש! ההתכנסות הגדולה ביותר בבאר שבע עד אז ומאז, כי האליפות הזו היא לא רק הישג ספורטיבי, אלא רגע של התעלות לעיר שלמה. מעל משברים ואכזבות, מעל ייאוש ואובדן תקווה, מעל זלזול והתנשאות. זה רגע מכונן של גאווה מקומית, של נחישות והתמדה, של הישג שגדול יותר מספורט ושל קבוצה שהיא הרבה יותר ממועדון כדורגל.

זה רגע של יחד - יהודים, מוסלמים ונוצרים, צעירים וזקנים, גברים ונשים - לכולם יש חלק וכולם שותפים. כולנו קהילה אחת.

זה הרגע הספורטיבי המרגש ביותר בחיי. אחריו באו עוד רבים - המסע המופלא באירופה וחזרה לניצחון על אינטר, האליפות השנייה, ואז השלישית, הזכייה בגביע ועוד רבים. אבל את הרגע הזה, בדקה ה־76 של משחק האליפות הראשונה, אנצור בליבי לעד.

גיא ניב // הג'ירו שהדליק את המדינה

הרגע הכי ישראלי שלי מתפרס למעשה על פני כמה ימים, אי שם בחודש מאי 2018. הג'ירו ד'איטליה מוזנק אז בישראל, והמדינה הזו, שיודעת כל כך הרבה מורכבויות ובעיות, פתאום לובשת חג ומארחת כאן את אחד מאירועי הספורט הגדולים בעולם.

מטקס הצגת הקבוצות ושלב הרכיבה נגד השעון בירושלים, דרך השלב השני בחיפה (בסמוך למקום שקבור דודי בבית העלמין הצבאי) ותל אביב ועד להגעה לאילת ביום האחרון - המוני ישראלים מילאו כל פינה בכבישי הארץ, עודדו ודחפו, ואירוע לוגיסטי מורכב מאין כמוהו התקיים כאן כאילו שזה עניין בשגרה. עם ישראל הראה לעולם את הצד היפה של המדינה, זה שלא תמיד זוכה לסיקור תקשורתי בעולם.

כאחד שהיה בתוך הפלטון, ששעט בנופי המדינה שלנו, יש כל כך הרבה מקומות שעד היום אני לא יכול לעבור לידם בלי פלאשבק לאירוע הזה ולהרגיש שאני שוב שם (שדרות רוטשילד, העלייה לזכרון יעקב, וכמובן צומת יבור - הנקודה הקרובה ביותר לביתי ולמקום הולדתי).

המדינה הזו, שהיא כל כך מסובכת, היא גם המדינה שיודעת טוב מכולן להתאחד. לצערי, בלא מעט מקרים, היא מתאחדת ברגעים קשים, אבל לפעמים כשנותנים לה סיבה טובה - היא גם יודעת לעשות את זה ברגעים טובים ומשמחים, בדיוק כמו ימי הג'ירו בישראל.

בקיץ האחרון זכיתי להניף את דגל המדינה שלנו בשדרות הניצחון בפריז, כישראלי הראשון שמסיים את הטור דה פראנס, ואני גאה על הזכות שניתנה לי לייצג את מדינת ישראל. מחכה כבר לפעם הבאה.

אורי אוזן // כששלום ניפץ לי את התקווה - טל בנין החזיר לי אותה

כילד שכדורגל היה כל חייו, נבחרת ישראל תמיד היתה פסגת השאיפות שלי. ב־16 במאי 1990, חודש לפני המונדיאל באיטליה, הגיעה לארץ סגנית אלופת אירופה ברית המועצות, עם כוכבים גדולים כמו אלכסיי מיכאלצ'נקו, אולג פרוטאסוב ושניים שלימים יגיעו גם לליגה שלנו, ויקטור צ'אנוב ואולג קוזנצוב, כדי להתמודד עם נבחרת ישראל של יצחק שניאור ויעקב גרונדמן. המשחק הזה הגיע שנה אחרי שישבתי עם אבי באצטדיון ר"ג ומיררתי בבכי כשהנבחרת לא הצליחה להכניע את רנה היגיטה ואת נבחרת קולומביה במוקדמות המונדיאל.

אולי לסובייטים היו כוכבים גדולים, אבל מבחינתי הכוכב הגדול ביותר היה שלום תקווה, שבאותם ימים שיחק בסטנדרד ליאז'. כילד בן 6, הייתי רץ ליד יציעי העץ באצטדיון הקופסה, לפי התנועה שלו על המגרש. אז כשהגיע לשחק עם הנבחרת, לא נתתי לאבי סיכוי שאפסיד את הביקור שלו בארץ. הגעתי נרגש לאצטדיון, כשעתיים לפני השריקה, עם חולצה של מכבי נתניה ודגל ישראל. נכנסנו ליציע המזרחי וחיכיתי שהאליל שלי יעלה לכר הדשא. אבל ככל שהדקות חלפו, התחלנו להבין שיש בעיה.

השמועות החלו לזרום דרך הטרנזיסטורים מסביב על כך ששלושת הלגיונרים - תקווה, רוזנטל ואוחנה - לא ישחקו בגלל ענייני ביטוח. דמעות של עצב החלו להציף את עיניי, ושריקות הבוז האדירות של האוהדים צרמו באוזניי. לא האמנתי למר גורלי. ואז התחיל המשחק, וכמו בסרט רוקי 4, ככל שהדקות נקפו - שריקות הבוז התחלפו בקריאות עידוד, ודמעות העצב השתנו לשמחה, כשהנבחרת הדהימה את סגנית אלופת אירופה עם ניצחון 2:3 הרואי. הילד טל בנין, בהופעת בכורה, הבקיע את שער הניצחון.

מבחינתי, הסיפור השולי הזה, שמסופר מזווית צרה של ילד, הוא סיפור הישראליות. סיפור האנדרדוג, דוד מול גוליית, החפיפניקיות מול המקצוענות ודמעות הכאב שברגע הופכות לדמעות שמחה. זאת המדינה שלנו, מדינה של אקסטרים, שנעה בין מאניה לדיפרסיה, בין אהבה אינסופית לציניות מכאיבה, מדינה שהכל בה על הקצה, שאין בה רגע דל. המדינה שאני הכי אוהב בעולם.

מורן סמואל // ביקשתי את המיקרופון ושרתי את ההמנון

בשנת 2012 השתתפתי בתחרות חתירה בינלאומית באיטליה. הגענו לגבירטה, כפר קטן ושומם על אגם וארזה בצפון איטליה, מקום שהזמן קפא בו מלכת. אין בו המולה, אנשים שותים אספרסו בקפה השכונתי, מטיילים על הגדה בסופי שבוע, ובשעות הבוקר המוקדמות דייגים תופסים בקלות את הדגים שנדבקו במזג המקומי ושוחים בהילוך איטי בצידי האגם. 

באימון הראשון הייתי בהלם מהיופי של המקום. כשאני ניצבת במרכז האגם, מצד אחד ניבטים אלי הרי הדולומיטים המושלגים, ומצידו השני ההרים הירוקים של סוף האביב. אני רואה רכבת ישנה חולפת בין גגות אדומים בתוך ההר, ותוהה איך אפשר להתרכז באימון בנוף הפנורמי שנראה כמו גלויה. 

לימים האגם הזה והעיירה הקטנה הזו יהפכו לבית השני שלי ושל משפחתי, וכאן גם חגגתי את הרגע הספורטיבי הכי ישראלי שלי. ב־2012 זכיתי בפעם הראשונה במדליית זהב בחתירה. ההתרגשות היתה בשיאה, ועל הפודיום קיבלתי מדליה וגביע וחיכיתי לניגון "התקווה", שכל ספורטאית רוצה להשמיע מחוץ לגבולות המדינה.

המוזיקה החלה להתנגן ובשניות הראשונות הבנתי שזה לא ההמנון. הפרצוף שלי התעוות, ישבתי במבוכה וביקשתי שיכבו את המוזיקה. הסברתי שזה לא ההמנון של ישראל, מנהל הטקס המקומי התנצל, הם ניסו למצוא ביוטיוב ללא הצלחה.

יכולתי להתעצבן, לכעוס, לצעוק "אנטישמים כולכם", אבל היה לי חשוב לשמוע את ההמנון ולא רציתי לגרור את המחשבות שלי לכעס ועלבון ולצאת משם "הפדיחה של התחרות". נשמתי עמוק, ביקשתי את המיקרופון ממנהל הטקס ופשוט שרתי את ההמנון בעצמי!

הקהל השתתק, והקול שלי הדהד על האגם היפהפה עם ההמנון שלנו. כשסיימתי הקהל שנכח במקום יצא מגדרו, מחא כפיים, וחיכה לי תור של אנשים שרצו ללחוץ לי את היד.

זה המסר שאני מסיימת איתו את ההרצאות שלי: "אם נסתכל על מכשול כמכשול יש סיכוי טוב שהוא יפיל אותנו בדרך, אבל אם נסתכל על מכשול כעל אתגר, נעשה את המקסימום לעבור אותו". יום עצמאות שמח!

ניקול זליקמן // סגירת המעגל הפרטית שלי

החוויה הספורטיבית הישראלית הראשונה שלי היתה בעצם הזכות להתאמן עם משלחת ההתעמלות האמנותית למשחקים האולימפיים בלונדון 2012. בקרב חברות המשלחת היו נטע ריבקין ומורן בוזובסקי, תחת שרביטה של המאמנת שלי, אלה סמופלוב.

בשבילי, כילדה בת עשר, לראות אותן מתכוננות היה פשוט מדהים. נדהמתי מהעוצמות שלהן. ידעתי שגם אני רוצה לייצג את ישראל באירוע הגדול ביותר שיש. כך יצא שב־2019, באליפות העולם בבאקו, סגרתי מעגל והשגתי את הקריטריון למשחקים האולימפיים בטוקיו. יחד איתי היתה המאמנת סמופלוב, ובקהל ישבה מורן בוזובסקי. את השידור בטלוויזיה פרשנה יחד עם מירי נבו נטע ריבקין. זו היתה סגירת מעגל קסומה, חוויה מדהימה עבורי.

Source: israelhayom

All sports articles on 2021-04-15

You may like

Trends 24h

Latest

© Communities 2019 - Privacy

The information on this site is from external sources that are not under our control.
The inclusion of any links does not necessarily imply a recommendation or endorse the views expressed within them.