"I open the weekly cabinet meeting. Let me remind you that I am the Prime Minister. First, I will give a speech to our Arab neighbors. Gentlemen, I have tried and tried and I cannot find any fault in myself. For 71 years I have been examining myself and I find in me such justice that God will preserve. And every day it surprises me anew. Just, just, just, and right again. I say to myself: "Don't be right one day, after all, a person is just a human being, he's allowed to make mistakes once, it's natural, it's normal." But no! I get up in the morning and hoops! - I'm right again. And the next day I get up in the morning and hoops! - I'm right again. Hopps! - And you're right, Hopps! - And right. Once I dozed off a little at noon, I said to myself: Maybe I'll make a fool out of a nap? So I made a fool out of drowsiness? You have found someone who will make fools out of drowsiness! I wasn't born to do stupid, I just wasn't born to do nonsense. By the way, I am the prime minister and you are not, and if I were you, I would suffer from this. Thank you." "Cabinet meeting", Hanoch Levin
When Hanoch Levin wrote the funny skit "The Cabinet Meeting" in "Queen of the Bath," which is its opening, he was a lone voice in the desert of general smugness, which was quickly shattered in the Yom Kippur War. Since then, this speech could have been signed by many prime ministers who came after Golda. But it is not because of his political side that this passage has accompanied me ever since and has been quoted by me on many occasions, but because of another insight that emerges towards the end – an insight that Enoch developed most of his life.
You might call it "You don't, and if I were you, I would suffer from it." For example, you won't be happy if you don't have witnesses and if you don't denounce someone as unhappy: I enjoy my coffee and cake and you don't, you suffer. You won't be pretty without someone ugly by you, and you won't be smart without pointing out a useful idiot next to you, and if you want to live, someone needs to die in your place. And so you walk around the world with your finger ready to put it in someone's eye. This is what is happening in Levin's world, and the only difference between his world and our Israeli world is that what is said openly to him, straight in the face, is wrapped in colorful cellophanes of hypocrisy.
Prof. Menachem Perry, Researcher and Literary Editor
"Let there be a voice like a prophet, and here is a noise, and you shall draw bone bones closer to itself. And I saw and behold, tendons and flesh rose on them, and there was skin on them from above, and there was no wind in them. And he said to me: Prophesy to the wind, prophesy, man, and you said to the spirit: Thus said the Lord: From the four winds on the island of the wind, and let these dead live. And I prophesied when I was roasted, and the Spirit would come to them, and they would live, and they would stand on their feet, a very, very great force." Yehezkel 37:7-11
Even if God did not write this masterpiece, the Bible, it is clear to me that His Spirit sang on the anonymous (and unknown) writers who wrote it down. The Bible is filled with hundreds of literary perfect passages, like The Dry Bones Vision. The great sense of urgency, the apocalyptic course of bones and muscles and skin becoming a human figure, who is not yet a real person. Imagine this amazing scene if it were in the movie. The prophesied, man, the accelerator of God in the prophet, has already prophesied. The more exemplary the book, the more difficult it is to translate. We were privileged to be able to read this world bestseller in its original language, and walk through its familiar landscapes. Landscapes of soul and language, blinding sun and intense azure light.
Jonathan de Shalit, author
"They went to school, they didn't go like us at twelve to work in paint, or in a factory, or on deck chairs by the beach. They didn't go to Notre Dame, to the Palmach, to Navy." "Scavengers", Yoram Kaniuk
Kaniuk's "scavengers" are violent, and rightly so. I love justified literary violence. It is rare to find one, and in this book it is neither pornographic nor manipulative. She is what she is. Violence that people get when they deserve it. It's a book about elderly people who used to be in the Palmach, and go out to massacre young people who annoy them, and although in reality it would have been horrific and immoral, in Kaniuk's book it's somehow the only logical thing to do. Because when you have to deal with the cruelty of youth towards anyone who wrinkles, you will obviously be angry. And when you encounter neglect, humiliation and rejection – even from your own children – how do you not want to murder someone? And when you know that everyone around you is just waiting for you to fall behind, it only makes sense that you want to kill them soon.
Maggie Currie, author
"One guy, a worn-out bachelor named Ish'el, met a girl over the phone." "Ishel and Romanetska", Hanoch Levin
Do you even need to explain? An exemplary opening to the story, a perfect pairing of content and form. It has a density of poetry, with a parallelism between organs (one guy/a worn-out bachelor) and lucid (one guy, a worn-out bachelor), but the breadth of an entire novel. The sequel is equally wonderful. The story of Ishel and Romantzka's date from hell, which begins with a walk in Tel Aviv in the heat of August, and culminates in a falafel dish at the Bezalel Market, squeezes a new laugh out of me with every reading, and sometimes tears, at the touching ending.
Maya Arad, author
"There are people whose very existence makes you, that is, me, want to disappear. Don't let them look at you. Touch you with a look. It's not because they're bad people. Either rude, or violent, or arrogant, it's not because they're against you, it's against me. It's as simple as that." "Weeping Susanna", Alona Kimhi
When Alona Kimhi created Susannah, with all her complexes, twists, fears, and cruelty to herself, she also created me as a writer. I was 26 at the time, and like Susannah, full of fears and self-hatred. I wanted to write a novel and I didn't know how, and suddenly this book! I felt I had been given a key to write. I realized that all those flawed and strange parts of me had value. The sentence I chose here is just one of dozens of stormy internal monologues in which the heroine describes very private feelings, which she thinks only she is experiencing, and what do you know! We all have these twisted little private thoughts. We are all human. We are all Susannas. How comforting it is.
Sara Blau, author
"When he calmed down a bit, he suddenly realized that here he was standing tall on the night of a full moon, from a distance you could see him, deep in enemy territory in an environment where many guys like him had already been slaughtered, and he was standing like a madman after making noise here in the desert and now he didn't have even one last bullet left if a beast of prey attacked him or if they came now to slaughter him here on the spot." "Right Rest", Amos Oz
This book influenced me because of the protagonist's passion for the "last frontier." There is an awareness of knowledge, there is an awareness of inference and there is an awareness of the last limit, which may be God. Oz also shapes it as a geographical boundary. The hero arrives at Red Rock, in the days when it was forbidden and dangerous to cross the border into Jordan. It is a rock that bears the primordial residue of a "pagan worship" of intercourse, conquered by the God of the Desert, who spread deathly silence over it.
To draw close to God is also to draw close to death. And now, having wasted all his ammunition, which has been depleted of his whole life, he has to choose. "And you chose life" is the profound imperative to which the hero ultimately obeys, and he runs with all his might and crosses the border back to Israel, to life, to everyday reality, and finally learns to accept it.
Dorit Zilberman, writer and poet
"In any case, we were human beings, and that, even today, is our goal. Ever since the old man's daughter received these lines from her father, they have accompanied her. She even quoted them on various occasions, including at the old man's funeral. These lines speak an innocent, clear and simple truth: Even at the cost of painful relinquishment – money, territory, property, fame, status – one must first be human." "The Old Man", Noga Elblach
In inverse proportion to its size, Noga Elblach's thin-paged book influences emotion and intellect with great intensity: it is a masterpiece that segments the experience of loss. Spanning 118 pages, the author describes her father's amnesia, separation from the person he was, and her inner world in his shadow. If I had to describe the book in one word, I would choose one that no great story can live without: tribute. But Elblach's gesture is not just a personal, family gesture from a Morite daughter to a father. Her gesture extends to the layers of the Hebrew language in its poetic-prosaic form, and to the most intimate human existence, which also directly touches on the political and the universal. An unforgettable book.
Sari Shavit, writer and poet
"You're sitting on an airpath, you know, that connects you from one end of the world to the other. From the North Pole to the Red Sea. And that's where the road goes... Someone who lives on an airstrip is as if he lives all over the world." "The Incubator" ("The Paper Crown Wearer"), Nurit Zarchi
It's not just that Nurit Zarchi is a magician, she's also a magic teacher. She taught me – in her children's books, which have accompanied me since the day I set my mind – the spell of moonlight and words, that it is possible to embroider from letters of wings and that in the most unexpected and likely places an opening can open for me, I myself can open, I can fly. She was the first to anchor this magic for me here, to the familiar landscape and to this place and time, and ever since - and forever - she stands and holds the door to the wonder and the wild open, for the girl I was and for all those who have passed and will continue to pass through it.
Noa Mannheim, Editor, Essayist and Head of the Hebrew Literature Department, Kinneret Zamora Dvir Press
"She calmed him down in Hebrew, and the Germans in German, on her sock torn leg he noticed a bruise and a little blood that immediately woke up a sad Edna, and he knelt almost on the frozen stairs, trying to help lock her shoe that had flown to her." "Molcho", A.B. Yehoshua
A French writer once said to me: Blessed are you Israelis, that your classical writers live among you. Our classicists have long been buried in the ground. Indeed, with what I regarded as the greatest writer of our generation, A.B. Yehoshua, I had profound conversations in the last years before his death. He emphasized that writing is merely arduous work, requiring research and attention to detail.
One of the screw-ups, he says, that happened to him because of negligence in examining the details, lies in pages 95-94 of his masterpiece novel Molcho. The protagonist, recently widowed, arrives in Berlin with his new partner and invites her to the opera. There, at the exit, she stumbles down the stairs and rises off her foot like Cinderella from a fairy tale. "And he was almost kneeling on the icy stairs, trying to help lock on her shoe that flew away." What a musical phrase, colorful, full of movement! A classic at its best. But when Molcho was translated into German, and he was invited to launch in Berlin, someone in the audience remarked that there were no stairs in front of the Berlin State Opera.
Benny Ziffer, Culture and Literature Editor, Haaretz
"I wish that two complete strangers would triumph over foreignness itself, the mighty and legislative principle of foreignness, and the whole fattened Kremlin leadership that sits deep in our souls, and that we will be like two who have injected themselves with a shot of truth and they must finally tell it, the truth, want me to be able to say to myself, 'With her I have slept truth,' yes, that's what I want, for you to be my knife." "May You Be My Knife," David Grossman
David Grossman wrote more major books, certainly more important than "Let Me Be the Knife," but no book arouses such an intense desire to engrave its lines in the blues of the heart as in the love story woven in the letters between Yair and Miriam, which peel off more and more layer of themselves until reaching the core of absolute sincerity. The revealing, seductive, sometimes innocent letters in the distance of time are a paragon of poetic debauchery on Grossman's part, and represent one of his most ambitious books in my view.
Tal Mermelstein, Editor of "Shabbat" Magazine, "Israel Hayom"
The old man is also far from death in his own eyes, just like the distance of the eighteen-year-old man. Like this. The living, all living, does not know death and cannot know, attain it correctly under any circumstances."
"From Here and Here", first author, J.H. BrennerI love Brenner's writing. There is an elegance in his pessimism. There is some elegance in his deliberately broken phrasing, in his increasingly stuttering speech. But beyond the beauty of the wording, Brenner reveals to us, or reminds us, a great truth. We are all as far from death as we are. The abyss is an absolute abyss. Even those who are closer than others do not peek to the bottom, do not see the other side. Darkness is the same darkness. The boy, the old man, the dying too. As long as you live, you live, and you are still committed to life. For all the demands of life. to the bureaucracy of the body. To the account of the soul.
Dr. Amir Haresh, author and literary researcher
"There was a man in Jerusalem in the days of Ahaz, king of Judah, and his name was Yoram ben Aviezer, a general in Judah and a minister of a thousand, and he had fields and vineyards in Carmel and Sharon, and flocks of sheep and cattle in Bethlehem of Judah." "Ahavat Zion", Avraham Mapu
A few months ago I found myself in Kaunas, Lithuania. Next to the river, on top of a hill overlooking the city, is the place where, according to the persistent testimonies of the city's Jews, Abraham Mapu wrote the first Hebrew novel, Ahavat Zion, in 1853. The plot describes the plots of Sennacherib's journey during the ancient Kingdom of Judah, and its writing lasted no less than 23 years. Tens of thousands of Hebrew books have been written since Mapu Kashisha sat at the top of that hill. Some of them are excellent, some are very bad, but they are all in a language for which a miracle has been done, a miracle that has been done to us and that happens every day, every page, every page. Just before I came down from the hill, I whispered to the writer's spirit – you were the Nachshon, and certainly not the last. There was a man in Kovno, a man was in Jerusalem, and everyone writes and reads in living, vibrant and breathing Hebrew, to this day.
אריאל שנבל, עיתונאי ועורך מדור ספרות ב"מוצש", "מקור ראשון"
הגלו אותנו ממקומותינו, העלימו את זהותנו בתחפושת, בודדו אותנו בהסגר, כמו לכסות על הסכנה, לאַתרה ולמנוע את הפצתה. האמנתי בסגולת הכוח הסביל הזה, אולי מפני שהפחד וחוסר־ המשמעות עוררו בי רחמים עלי, רחמים שכמוהם לא ידעתי, פיתו אותי להפליג אל הגבול שבין המציאות לאגדה״. "התגנבות יחידים", יהושע קנז
"התגנבות יחידים״ של קנז ליווה אותי בטיול אחרי צבא במזרח, ואיכשהו הפנורמה החברתית הספרטנית של מחנה הטירונים בשנות ה־50 התאימה כמו כפפה ליד לטלטולי הרכבות בכפרי סין ו־וייטנאם. זו היתה חוויית קריאה ישראלית, על־מקומית, שנצרבה במוזרותה. את הכרך הותרתי אז בפונדק מטיילים, לקוראים שאחריי, אבל ״התגנבות״ עדיין מתגנבת תכופות לתודעתי.
עמר לחמנוביץ, עורך ראשי, "ישראל היום"
"אביה של שרה, כיוון שמעולם לא פגש את המוסר כנראה ויתרו לו עליו". "עיר ימים רבים", שולמית הראבן
כך, בהינף יד וב־13 מילים בלבד, בוראת שולמית הראבן עולם ספרותי מרהיב. באומץ רב, היא מציבה בשורה הראשונה של הספר דמות שקשה להזדהות עימה, ושאינה נמצאת בספר לאורך מרבית העלילה: גבר שלא עומד בפני נשים, מה שמוביל אותו לנטוש את אשתו ובנותיו ולהותיר אותן להתפרנס לבד, בדוחק, בירושלים של תקופת המנדט.
בציטוט שכאן מגולם שיעור דרמטי חשוב: סופר רציני אוהב את כל דמויותיו - הרעות, הבלתי נסבלות, עושות העוול והמושחתות. גם כשהן רעות, יש לו אחריות כלפיהן. והתזכורת הזו מהדהדת כבר בשורה הראשונה. כך, בלי אג'נדה מגדרית ואידיאולוגיה מטיפנית, הקוראים מקבלים את הדמות, וחש רתיעה לצד משיכה. והמורכבות הזו - היא שיוצרת את הדמויות הבלתי נשכחות ברומן הזה.
גלית דהן קרליבך, סופרת
"המון אנשים לא יכולים לשמוע רדיו עכשיו, ובתקופה האחרונה התופעה מאוד החמירה. אנשים לא יכולים לשמוע כלום, ומכלום. לא יכולים. נגמר להם, נשבר להם. זה גורם להמון מריבות בין בני זוג... יש כל כך הרבה אנשים שהסתכסכו בתקופה הזאת עם החברים הכי טובים שלהם ועם ההורים שלהם, וההורים שלהם איתם. יש המון מדון באוויר, ואפילו חמור מזה. בתקופה האחרונה המון אנשים לא שמים לב. גם לא שמים, וגם לא שמים לב". "הספר החדש של אורלי קסטל־בלום", אורלי קסטל־בלום
הספר יצא לאור בשנת 1998, ותיאור התקופה, שממנו מובאת הפסקה הזאת, יכול להיקרא כאילו הוא מתייחס להווה. קורה שיצירה שאיננה ריאליסטית לוכדת את המציאות בחדות רבה משל יצירות הקרויות ריאליסטיות, וכך עושה היצירה הזאת. הספר מתאפיין בחירות דמיון – חירות טבעית, אמיתית, לא רברבנית - ותוך תנועה סיפורית הוא חוקר את הרעש שבו אנו חיים, ואת הקולות שאנו משמיעים – כלומר, את לשוננו. קסטל־בלום, כדרכה, גורמת לנו להקשיב.
גיל הראבן, סופרת
"ברית כרותה לחוכמה שאינה מניחה מחכמיה והם אינם מניחים ממנה. הוא אמר מה לי ליגע עצמי? והיא החזיקה בו ואמרה לו שב אהובי שב ואל תניחני. היה יושב ומגלה צפונות שהיו מכוסים מכל חכמי הדורות, עד שבא הוא וגילה אותם... לא הניח את עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם". "עד עולם", ש"י עגנון
כמו רבים מתלמידי ישראל, במשך שנים ראיתי את עגנון בעיקר כמשהו שחייבים לקרוא. "עד עולם" ניפץ לרסיסים את הדימוי הזה: סיפורו של עדיאל עמזה, שדן את עצמו לחיי מצורע למען מחקר שאיש לא יקרא, מציב בחדות את הקונפליקט הרלוונטי כל כך גם בימינו - הרצון בפרסום ובהשפעה מול גילוי האמת. נאום החוכמה מספר משלי ואינטריגות אקדמיות בנות המאה העשרים, נכרכים כאן באופן אורגני לגמרי, ועגנון מציג את דמות החוקר במלוא הדרו ובמלוא גיחוכו בעת ובעונה אחת. עד היום אני מוצא את עצמי חוזר לטקסט הזה, שכתוב באירוניה העגנונית המפורסמת, ותוהה איזו בחירה היא הנכונה.
איל חיות-מן, מבקר ספרים, "ישראל היום"
״בערב, מקרבת אני כיסא אל שולחן־הברזל במרפסת. ירח יקר הולך. ירושלים נמה. רק בי יצורי־רפאים מרקדים. עפים יחוגו, יעוגו - תמונה חיה אחר תמונה חיה קמה, מתחלפת - באין קול רק תנועה ומחווה, על נפשם יבקשו: את הלחץ, הסנוורים וההילה הנוגהת, נשמת־אפו של הרגע החי, השותת, להציל. לפליטה. למשמרת. בטרם ייסוג הכול, נשמט מן האזור המואר אל אזור הצל". "נעימה ששון כותבת שירים" ("בכפיפה אחת"), עמליה כהנא-כרמון
הפסקה הזו לא רק יפהפייה בעיניי, היא גם מאירה בזרקור את תחושת הזרות, הבידוד ועם זאת היכולת להקשיב, להתחבר ולהבחין בפרטים, הדרושות לאישה כותבת. על כהנא־כרמון נאמר, ובצדק, שהיתה הכוהנת הגדולה של הספרות הפמיניסטית. קובץ מאמריה ״להיות אישה סופרת״ מתאר בצלילות ובחריפות את האופן שבו הממסד הספרותי הגברי דוחק סופרות אל השוליים, תוך זלזול עמוק בחוויית החיים האותנטית שלהן, ומקצה להן מקום מוגדר - כמדווחות על מה שהוא פחות חשוב.
אך היא, כפי שניתן היה לחוש מן השורה הראשונה בקובץ הביכורים שלה, התעקשה לבטא ראיית עולם משלה. לייצר עבור כולנו, כותבות ויוצרות מכל סוג, מקום לעירום הנפשי ההכרחי ליצירת ספרות גדולה ואמנות בכלל. והיא עושה זאת בשפה שאף כי אין בה קישוטיות עודפת, היא לוהטת ומלהיטה בכנותה.
דפנה לוי, מבקרת ספרים, "ישראל היום"
"ואיפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כָּתוֹם, כתום כולו, כתום כתום, כתום מאוד, ולגמרי. חלק כחלקות המשי, וגם היה איזה רפרוף מרושל של יריעות עתירות כתום, כתום עד כתום מאוד, וכנראה, אין היגיון אחר, שלא היו אלא, אולי, איזו בטנה של אוהל, גדול מאוד, שפנימו היה עשיר מאוד ברחש משי כתום מאוד". "מקדמות", ס. יזהר
אין לי ברירה אלא לעצור כאן בגלל קוצר היריעה, אך הטקסט, חסר נשימה, ממשיך ונפתח, ומתרחב, ומתחלק ומשתבר כתמונת קלידוסקופ בלי לעצור עד סוף הפרק כמעט שבו מופיעה נקודה לפני הפסקה האחרונה. בפתיחה של "מקדמות" מאת ס. יזהר – אחת הפתיחות היפות בספרות העברית ואולי בכלל, מנסה המספר לאתר את המקום הראשון ולתאר אותו. והמקום הראשון הוא צבע, הוא אור, הוא חוֹם, הוא מגע, הוא ריח.
ריחה של אמא. כתום כרסתני, מחבק, שבתוכו נישא התינוק בזרועות אמו, במין סימביוזה רחמית, במצב של בלבול, של סחרחרת חושים, של חוסר התמצאות, של קדם־שפה. של שפת המחשבה, שפת הרגש, השפה המולדת אולי, הצרובה במוח, הקודמת לכל שפה נרכשת או נלמדת. והמצב הקדם־לשוני הזה מפכה פרוזה מחפשת, תועה, שירית, אימפרסיוניסטית. מילים בלי שפה.
אילנה ברנשטיין, סופרת
קראתי את "בוהה אל המקום" אינספור פעמים, וההרגשה שליוותה את הפעמים הראשונות לא נעלמה. כמו ההרגשה של אור ראשון שרואה הנולד. מופע שפתי ואורקולי של צבע כתום שנמסך פנימה אל תוך הידיעה באוושה חשאית. מצאתי בכתיבה הזאת חופש ותעוזה שאני שואפת אליהם.
סלין אסייג, סופרת ועורכת ספרות המקור של ידיעות ספרים
"קהל נכבד, ברגע זה מתחיל סיפור המחזה, וזה הרגע לגלות את הנפשות הפועלות - (כלומר מה שמו של כל שחקן, ולמה הוא מופיע כאן) אבל ברמז רק קורטוב! ועם תוספת בוקר טוב". "עוץ לי גוץ לי", אברהם שלונסקי
ישנם כל כך הרבה משפטים יפים ומרגשים בספרות העברית, והבחירה ביניהם קשה עד בלתי אפשרית. אבל אני לא חושבת שיש משפט נוסף שיכול בתוך שניות לעורר בי תחושת אושר עילאית כמו משפט הפתיחה שכאן. יש בו משהו שמעורר בי געגועים לטוב ולמנחם בילדותי, וגם מתחבר להווה ולעבר הקרוב, לקשר שלי עם בני אבישי שגדל על המחזה וכבר בכיתה א' ישב וקרא בספר שוב ושוב, וידע לצטט מתוכו קטעים שלמים. זהו גם שיעור הכתיבה הראשון שלי – ההבנה שלא להכניס דמויות לסיפור בלי סיבה ממש טובה ושלא לחשוף יותר מדי פרטים כבר בהתחלה.
מאירה ברנע־גולדברג, סופרת
"אייכם, יהודים גרומים ומוצקים עם מגפיכם הכבדים, עם סוליותיכם המרובעות ועם חוטמיכם הרחבים והשזופים, כשל אריות? אתם - עגלונים, טבחים, סבלים, בנאים". "פנדרי הגיבור", זלמן שניאור
כך פותח זלמן שניאור את הנוסח העברי לרומן "פנדרי הגיבור", במילות געגוע ציוריות אל המחוספס, אל המרושל, אל היהודי הלא־ספרותי שאפו מדומה לאף של אריה, כמדומה, רק כדי לא להיות מדומה לאף של חזיר. "שיר־מזמור לעמי־הארצות", זו כותרת הפרק הפותח, הפיוטי הזה. זלמן שניאור מתגעגע ליהודי הפשוט, שכנראה לא קורא ספרים. ואני מתגעגע לזלמן שניאור ולחבריו. ליהודים הלא פשוטים, אנשי מפנה המאה ה־19, שאהבו את היהודים הפשוטים, וקראו בלי סוף, והמציאו את העברית הספרותית היפה הזאת, הכי יפה שיש לנו עד היום.
צור ארליך, משורר, מבקר ב"מקור ראשון" והמשנה לעורך כתב העת "השילוח"
"ראיתי צללי בני־אדם שלא הכרתי, ידעתי שאני אחד מהם אך לא ידעתי מי אני בתוכם". "התגנבות יחידים", יהושע קנז
זה היה בתחילת שנות ה-90. הייתי מה שקראו אז "ביזון" ונשלחתי לאבט"ש בבסיס שהיה ב"אמצע שום מקום". היה שם ערבוב בין פז"מניקים וחיילים בוותק שלי, והפז"מניקים שלטו. במיוחד אחד, זיו, שהיה במרחק כמה חודשים משחרור.
אני זוכר שהוא מאוד אהב לצטט מ"חגיגה בסנוקר", מה שהיה נחמד, אבל גם לצחוק על אחרים, מה שקראו לו אז "להסתלבט", מה שהיה פחות נחמד. היתה לו לשון חדה והוא ידע לפגוע. כולם מסביבי אמרו לי לשתוק, כשהוא תופס מישהו הוא לא מרפה, וש"הירידות" שלו על אחרים "מעבירות ת'זמן". את "התגנבות יחידים" מישהו השאיר מהסבב הקודם. למרות השנים שחלפו אני זוכר איפה הייתי כשקראתי את המשפט הזה. הרגשתי כאילו נכתב בשבילי, קורא לי. ואחריו פחות התאים לי לשתוק.
ליעד שהם, סופר
״עדיין היה חם, הרחובות היו מלאים באנשים שלא תרו אחר גוויות ורוצחיהם״. "מוות בחוג לספרות", בתיה גור
"מוות בחוג לספרות" נראה כמו ספר מתח רגיל. יש גופה, טוויסטים עלילתיים, פושעים, קורבנות. אבל גור הצליחה לעשות משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי. היא מיקמה את הרצח בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. מיקום שמכתיב את אופי הדמויות, העימותים ביניהן, ומקנה לסיפור המתח עומק רב. גור הצליחה לגעת דווקא בסיפור מתח, שנראה פשוט - בסוגיות מורכבות של תיאוריה ספרותית, ובשאלה מה זה להיות אדם שעוסק בספרות, ולנוע ללא הרף בין הגבוה לנמוך, תוך יצירת רומן שעוסק בסוגיות היסוד של החברה הישראלית עד היום. בזכות יצירתה של גור הבנתי שספרות מתח טובה יכולה לשלב בין העולמות ולהיות גם מותחת ומבדרת וגם משמעותית.
יפתח אשכנזי, סופר
''עומדת עירומה על חוף הירדן, בין עצי האיקליפטוס, כשזהרורי השמש הראשונים המפציעים בין הצמרות המעורפלות שיחקו על גופה התמיר, הזהוב". "על מצבו של האדם", פנחס שדה
בתיאורה של אביגיל, דימיתי את פניה בדמות פניה של ונוס של בוטיצ'לי, שהופיעו על עטיפת הספר. שדה פתח לי את השער אל הכתיבה האישית, החשופה, אל הבדידות הקיומית, ואל האהבות הספרותיות - הייתי נער והתאהבתי בנשים הדומות לאביגיל ולגיבורות האחרות שלו. שדה השפיע מאד על תפיסת העולם ועל הכתיבה שלי. הוא היה אהוב על צעירים אקזיסטנציאליסטים, אך לא התקבל על ידי הממסד הספרותי ולמרבה הצער נפלט מה"קנון" של הספרות העברית.
מישקה בן דוד, סופר
"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו הוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יכול לשכוח לעולם. הרגע שבו ספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון קבע בנשמתו". "תמיד פלורה", יובל אלבשן
הקטע הזה מ"תמיד פלורה" נוגע בצורה מדויקת ואפקטיבית בנושא שמעסיק אותי מאוד - המניעים לכתיבה. אני חושב שבליבת המוטיבציה של כתיבה נמצא הרצון לגעת בלב ובראש של קוראים, לא רק ליטוף רגעי וחולף, אלא להישאר שם, להשאיר משהו קטן ממך. בקטע הזה, אלבשן מיטיב לתאר את רגע "ההצלחה".
דניאל שנער, סופר
״לא כל מי שלועג לכבלים גם משתחרר מהם״. "למאטיס יש את השמש בבטן", יהודית קציר
אין הרבה סופרים ישראלים שמצליחים להכניס לך אגרוף בבטן באמצעות ליטוף. למעשה יש אחת. ואני לא חושב שיש סופרת עם תובנות יפות יותר שכתובות בדרך ישירה אך מתוחכמת יותר בישראל מאשר יהודית קציר. הספרים שלה הם לא רק מופלאים, הם גם סדנת כתיבה מענגת שכותרתה היא ״כך עושים זאת נכון״. וגם אם אי אפשר - ואי אפשר, ניסיתי - לכתוב כמוה, בהחלט אפשר להודות על הגלגלים שהיא מפעילה בראשך, ועל הדרך שבה היא גורמת למוח להתעורר לחיים כמו שרק היא יודעת.
עומר ברק, סופר
"לקחתי סכין והתחלתי חותכת פה ושם. שרטטתי לו על הגב את מפת ארץ ישראל כפי שזכרתי אותה מתקופת התנ"ך, וסימנתי את כל הערים האלה של הפלישתים, כמו גת ואשקלון, וציירתי בלהב את הכינרת והירדן שנשפך לים המוות שמתאדה נון־סטופ. טיפות דם זעירות החלו להיקוות בערוצי הנחלים החרוטים לרוחב הארץ. מראה מפת ארץ ישראל המשורטטת בחובבנות על גבו של תינוקי העביר בי צמרמורת של עדנה. סוף־סוף הרגשתי שאני חותכת בבשר החי". "דולי סיטי", אורלי קסטל־בלום
קשה לשכוח את רושמו של הרגע שבו דולי, שהיא ספק אישה ספק אלגוריה למדינה, חורתת את מפת הארץ על גבו של בנה. זו פסקה שנצרבה בזיכרוני כי האכזריות שלה מחוללת אפקט של התנפצות; של שבירת טאבו.
דולי היא אמא שמתעללת בבנה, ובה בעת, היא עושה לו את מה שהמדינה עושה לאזרחיה: מעמיסה על גבם את גורלה. בשיח הלאומי בישראל, המדינה מדומה למשפחה ואילו המשפחה היא תא הגידול של חיילי העתיד, שאם ייהרגו, יצרפו בכך את קרוביהם ל"משפחת השכול" – ביטוי מחריד שנועד לעטוף במשפחתיות מדומה אובדן של חיים.
כשקסטל־בלום מקצינה את מה שהשיח הלאומי מנרמל, היא קוראת תיגר על המטפורות השקריות והחלולות שמערבבות בין חיים למוות ובין מדינה למשפחה. החריתה בבשר החי היא רגע בלתי נשכח שבו מתנפצת התמונה היפה של המדינה כאמא גדולה שדואגת לילדיה־אזרחיה, ונחשפת הדינמיקה האכזרית שמאפשרת לסדר הלאומני והמיליטריסטי להוסיף להתקיים כאילו היה הכרחי ובלתי נמנע.
ד"ר דנה אולמרט, חוקרת ומרצה לספרות ומגדר, אוניברסיטת תל אביב
"בחור אחד, חולה נצחי, אהב נערה, והיא רק חיבבה אותו. זמן־מה נפגשו ואפילו התנשקו. איך זה קרה? לגבי החולה הדבר מובן, הוא אהב אותה אהבה עזה. לגבי הנערה האהובה ניתן להסביר שהיא הכירה את הבחור בתקופת־ביניים שלה, בין שתי אהבות, והחולה הנצחי ניצל את האתנחתא הקטנה בחייה ונכנס לתוכם כאוהב מבלי שהאהובה תכהה בעדו. והחולה נכנס ונכנס, דוחק עצמו פנימה לתוך חיי הנערה האהובה, תחילה מכניס אצבע, אחר־כך יד, כתף, ראש, מזמן עצמו לשרבב את כל כולו, והאהובה מסתכלת בו בקצת חיבה וקצת השתוממות וצוחקת צחוק עדין שהחולה הנצחי מפרש אותו כהנאה מבודחת למראהו הפיקנטי המשתוקק. ״החולה הנצחי והאהובה״, חנוך לוין
נער הייתי כשנחשף לפני עולם האומללים המצחיק עד דמעות של חנוך לוין. חבר לספסל הלימודים, ירון טרץ׳ שמו, לקח אותי ועוד כמה אפרוחים לראות את החזרה הכללית של ״הג׳יגולו מקונגו״ במרכז סוזן דלל, שבנייתו טרם הסתיימה. בדרך הוא חזר וביקש מכולנו: ״תצחקו, לא משנה אם לא מצחיק. תצחקו מכל דבר.״ מיותר לציין שבקשתו היתה לגמרי מיותרת. מאז ועד היום הזה לא צחקתי כמו שצחקתי במופע הזה. באותה תקופה גיליתי את ״החולה הנצחי והאהובה״, שנותר בעיניי מופת לכתיבה וצוהר להבנת טבע האדם, כי כמו שאמר מונטיין, ״יותר משאנחנו רשעים, אנחנו נלעגים״.
ארי ליברמן, סופר
"באותו רגע ממש הציצה מבין קרעי העננים הכבדים קשת יפה, צבעונית, נפלאה. אבא לא אמר לי, אבל ידעתי שזה קרשינדו עשה, בשביל לשמח אותי. הוא פיזר את העננים ופקד על הגשם שיחדל תכף ומייד. מספיק ודי! ואני יודעת שקרשינדו עשה את זה. וכבר ידעתי שקרשינדו הגמד הזה הוא כל־יכול. והוא יישאר איתי, ויהיה כל הזמן שלי. יהיה לי גמד פרטי. רק שלי. לאף אחד מהילדים אין גמד כזה. רק לי יש. שלי. קרשינדו". "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי", דבורה עומר
כמה רציתי שגם לי יהיה גמד פרטי, רק שלי. גמד סודי, שישמח אותי ויצחיק אותי וינחם אותי כמו שקרשינדו עשה לחנה'לה. חנה'לה, הגיבורה של הספר הנפלא הזה, שהיתה בודדה ודחויה והתגעגעה לאבא שלה שנסע לצבא. כל כך התרגשתי איתה כשהיא יצאה עם קרשינדו למסעות בחלל. כל כך פחדתי איתה כשהיא התקרבה אל הכוכב השחור, וכל כך שמחתי איתה כשהגיעה סוף־סוף אל כוכב החלומות. רציתי להיות כמוה, כשהייתי ילדה. וכשגדלתי, רציתי להיות כמו האישה שכתבה אותה.
דנה אלעזר־הלוי, סופרת
"סבורה הייתי שדרכה של אהבה שהיא גדלה עם כל אחד ואחד". "סיפור פשוט", ש"י עגנון
במשפט יפהפה שמוביל לסיומו של "סיפור פשוט", עגנון מהפך את יצירת המופת שלו על פיה. אם לאורך הרומן הזדהינו עם הירשל המיוסר שנאלץ להינשא למינה העשירה על אף אהבתו לבלומה הענייה, הרי שהדיאלוג הסופי בין בני הזוג הספק־מאושר נותן את המילה האחרונה למינה - שכונתה לאורך השנים על ידי חוקרי עגנון כ"כסילה" ו"פשוטה". ובעוד הירשל מתגלה בשיחה זו כ"חנווני בן חנוונים" שממשיך לכלכל רגשותיו כמשאב נדיר באומרו לאשתו כי "אין אהבה מתחלקת לשניים", זוהי דווקא מינה שמציעה לבעלה כי האהבה אינה מתנהלת תחת חוקי השוק והמסחר. טיבה של אהבה הפוך הוא, אומרת מינה. ככל שנעניק אותה לאלו שמולנו, כך גם היא תגדל עוד בקרבנו.
יונתן שגיב, סופר
"זהו סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי. זה סיפור על אישה שאין לה מושג איך מטאטאים את תא הכלא הסיוטי שלה. זהו הסיפור. אהבה גדולה ומוות או כמעט". "האחרון", תמר גלבץ
במילים חדות שנבחרו בקפידה והשאירו אותי חסרת נשימה, במשפטים קצרים וקצובים כשכל משפט הוא מכה חזקה יותר, נפתח הספר האחרון של סופרת מיוחדת במינה, שידעה בבירור כי אלו מילות פתיחה לסוף בלתי נמנע. זאת פתיחה שנבנתה בתבונה, של יוצרת חכמה שיוצקת את המילים בפתיחות מדהימה, ובזהירות של כותבת שיודעת שלמילים יש הרבה כוח.
"זהו סיפור על אישה שאהבה יותר מדי", היש דבר כזה? ומתוך המשפטים הקצרים עולה ונשמעת זעקת הבדידות. השורות הראשונות של הספר לכדו אותי מייד ולא הניחו. התחברתי אליו באהבה מהולה באימה מהדבר שמחכה לכולנו. ככותבת, אני יודעת כמה קשה ומחייבת פתיחה לספר. זוהי הצעה לקורא, מעין הבטחה, הכרזה, צעד ראשון בעולמה של היצירה. וכאן עולה הפרדוקס הגדול: פתיחה מדהימה לספר שהוא הסוף.
אדיבה גפן, סופרת ויו"ר מכון גנזים
"יצאתי למרפסת לחכות שם לדודי וראיתי את אבי הנערה מהבית שממול חוזר לביתו, עגמומי וקודר כתמיד, עיתון ערב תחת בית שחיו ושתי לבניות בידו. מלוח המודעות ניקרה את עיני, כתמיד, מודעה צבעונית של סרט חדש ואני ידעתי פתאום שלא אהיה אף פעם כותב תסריטים לקולנוע או מחבר ספרים, אף אם ישבור הדבר את ליבו של דודי". "קולנוע" ("שקיעה כפרית"), יצחק בן נר
העולם שנאגר בטיפה אחת מתואר כך בסיפור "קולנוע". זוהי תמונה נעה, שמורכבת ממעשים קטנים ומפרטי מציאות זעירים כמו עיתון ערב וצנצנות לבן (לבניות), מציאות הקרובה מאוד אל הקרקע. ואת המראה הזה רואה ומתאר המספר הצעיר שמחכה לדודו הטוב, הדוד שאהב קולנוע יותר מכל דבר אחר והחיים היכו בו באכזריותם. וגם האחיין, שותפו של הדוד לצפייה בסרטים, מעיד על עצמו שלא יעשה סרטים ולא יכתוב ספרים. היעוד המוחמץ, האכזבה, מתגלים על רקע המודעה המבשרת על קיומו של עולם אחר, צבעוני כמו כרזת קולנוע. ודומה שהאנושיות בסיפוריו מתגבשת ככזאת דווקא מן הפיכחון, מן האכזבות והבגידות המרות. ובתוך אלה, עדיין מהבהב אורו של מסך הקולנוע. ואפשר שזה שהחמיץ את ייעודו, הוא אולי, כמו פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד" גם זה שכתב את הסיפור.
יערה שחורי, סופרת, משוררת ועורכת ספרות המקור בהוצאת כתר
"הגיבורה שלי - רות - עלולה לחיות כמוני בזמן התלוי על בלימה. יודעת היא שעליה לנסוע והדרך חסומה בפניה. ולפי שעה הכל נעשה עבר והולך והיא נאחזת בנסיעה ספרותית. רות אינה עלמה סנטימנטלית. היא כותבת מכתבי אהבה לא כדי לשורפם אחר כך בתנור. יש לה מטרה ספרותית. מכתבים אינטימיים באמת אי אפשר לפרסם. על כן בחרתי בגיבורה, ששמה אינו שמי ושם אהובה אינו שמך. אם רות דומה לי וזה אשר היא פונה אליו - לך, הרי הם, בכל זאת, לא אני ולא אתה. הם דמויות מדומות כמו הנסיעה". "מכתבים מנסיעה מדומה", לאה גולדברג
גיבורת רומן המכתבים החד־צדדי הזה, רות, כותבת לאהובה, עמנואל. השנה היא 1934, היטלר מטפס אל השלטון, אירופה מתפוררת, "זמן תלוי על בלימה". התוצאה היא מסע אינטימי, אינטלקטואלי וחושני של עלמה לא־סנטימנטלית, אישה צעירה עם לב רועד מאהבה ומוח בוער מסקרנות. שנתיים לאחר שפרסמה את ספר שיריה הראשון "טבעות עשן", חבשה המשוררת את כובע הקסמים והפליגה אל עולם הפרוזה. לימים התנכרה לספר, חשבה לרכוש את העותקים הנותרים ממנו על מנת להשמידם וקיוותה להעלים אותו מהביבליוגרפיה שלה. מזלנו שלא עלה בידה.
רועי חן, סופר ומחזאי הבית של תיאטרון "גשר"
"רק ממנה חששתי שתראה אותי בשגיונותיי, ואף על פי שהיתה כולה שגיאה של אישה לא אימהית, לא רציתי את ההתמודדות עם הקול והמילים שלה, את ניסיונה להסדיר אותי במערכת מתוקנת כלשהי, כי ידעתי שאצלנו הבית אינו חלק מקהילה, ואינו שותף בקבוצה מצומצמת, אלא מייצר מנגנון שאפשר לדרוש רק את החרמתו, את אסונו, שערורייה משפחתית שבוגדת במוסר של העולם העברי. כך היה וכך עכשיו והנה אני שוב מול שני בלוני הגז הגבוהים, מיכלים של אמישראגז בעלי תכולה של ארבעים ושמונה קילו כל אחד עומדים על אבן רעועה". "זה הדברים", סמי ברדוגו
״זה הדברים״ של סמי ברדוגו הוא אחד הרומנים הכבירים שנכתבו פה. ברדוגו מספר בו שני סיפורים, אחד מפי האם, ואחד מפי הבן. אם ובן הוא מודל ששב ועולה בספריו, וב״זה הדברים״ ישנו סיפור שלישי ועקרוני לא פחות, על האפשרות לספר סיפור, למי היא נתונה ובאילו תנאים. ברדוגו מספר כאן את סיפורו של המקום הזה, ועל העברית השבורה. הספר הזה הרעיש אותי, ונסחפתי אחרי האם בעוד הבן הוביל אותי אליה, נסחפתי אחרי העברית של שניהם, האם והבן גם יחד. ״זה הדברים״ הוא מהספרים שקריאתם השפיעה עלי עמוקות, כקוראת, ככותבת, אני שבה אליו כל הזמן.
תהילה חכימי, סופרת
"כמוכה ברק אתה, לפתע נפגשת פנים אל פנים עם חצייך השני, שגדל ובשל אפל ונפלא אי שם. למענה המנגינות שהסעירו אותך, קשוב וכבד בלילות הבהירים. היא היתה בגבעולים שמוללת בפיך". "חתונתה של גליה" (כל הסיפורים), א.ב. יהושע
הקטע הזה, שבו שתי ההתגלויות - התגלות האישה מן החלומות והתגלות האהבה במלוא עוצמתה, הוא אחד מתיאורי מכת האהבה במבט ראשון הנפלאים ביותר שהזדמן לי לקרוא במהלך חיי. בעיקר נחרט בזיכרוני המשפט האחרון, "היא היתה בגבעולים שמוללת בפיך". המשפט הזה מלווה אותי כצל, כמו גם הסיפור עצמו. כמו מנגינה שהסעירה וחוזרת ומתנגנת בראש, כך גם אני מוצא עצמי חוזר אליו. אני מצייר נגד עיניי דיוקן שזוף של צעיר, אשר עיניו יוקדות תשוקה ובפיו גבעול של צמח נוטף טל. הדימוי הארוטי של פה חצי סגור שמתוכו מבצבצת שארית גבעול נגוס ולח, מהווה ביטוי לירי של שירה בתוך הפרוזה הטעונה של הסיפור.
צביקה ניר, סופר ומשורר, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל
"קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים, או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין־קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, ה'כניסה' שלה, השקט המוחלט, המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של שתים־עשרה דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס הלפני אחרון, זה של אחת־עשרה בלילה, שממנו ירדה. היא לא צעדה, האמא, היא החליקה. במהירות שיא, בשקט מוחלט, אופקי, שפילח את השקט המאוזן של הרחוב". "קול צעדינו", רונית מטלון
זו פסקת הפתיחה של הרומן הפלאי הזה, שמאז קראתיו, חמש או שש פעמים, לא נותנת לי מנוח. מדובר בגילוי עבורי, מורה ספרותי ורגשי. איך הבינה רונית מטלון את הישות האמהית כמיתית ונשגבת ובה בעת – טורדת נפש. איך היא חודרת אל הליכותיה האינטימיות ביותר באמצעות תיאורי MRI של גופה והליכותיו. יכולתי לשמוע את הנקישות, לדמיין את הילדה מקשיבה להן בחשכת החדר, לדמיין את גופה של האם. הגוף הזה, והשפה האינדיבידואלית של האם שנמסרה בספר במהימנות מוחלטת, בראו את האם המתה בכתובים. הצעדים כמטונימיה לביטוי הפראי השתוק של האם. ואחרי הצעדים, חלל הבית - שהפך בספר לדמות כמעט אנושית, שאיתו מתעמתת האם כל חייה המרים.
ריקי כהן, סופרת ומשוררת
״הרבה אנשים חושבים (והסיפורים תורמים לאשליה) שברגע שגוברים על דרקון מרושע, הכל בא על מקומו בשלום. אבל החיים, למרבה הצער או השמחה, הם הרבה יותר מורכבים. חיסולה של בעיה אחת אינו פותר בהכרח את כל הבעיות האחרות. לפעמים הוא אפילו מוליד בעיות חדשות. מרתה לא הספיקה להתענג על ניצחונה... אחרי שהמשימה הושלמה, עדיין לא מצאה מנוחה. הדרקון המשיך לפקוד את חלומותיה. באמצע הלילה היתה מתעוררת בזעקה ורואה את הפגר העצום מכחיל לאור הירח״. "בנות הדרקון: ספר האבות", מרית בן ישראל
קשה להוסיף, אולי אסור אפילו, על המילים החותכות האלה של מרית בן ישראל. אולי רק להזכיר שם של ספר אחר שלה, ״סיפורים יכולים להציל״. הספר הזה יכול להציל, ולו בכך שכל מי שצריך לדעת, יידע שהוא לא לבד עם הפצעים והחתכים שנשארו שם, מדממים, אפילו אם הפוגע כבר נוצח והושפל והוכה עד עפר.
יובל אביבי, עורך ומגיש ״מה שכרוך״ בכאן תרבות
"כשהרומן הזה נולד נאחזנו בקץ. לקץ היה ריח של עיניים משתאות מצידך, אימה אטומה מצידי, וחנק של סתיו. פתאום נוקב בי מבט, תבעת, לאה, אני רוצה שתכתבי עלי! ושבת וחזרת על תביעתך. לשוני יבשה. שנים אפשרת לי לכתוב מבלי לבקש דבר בעבורך. ואף שתכננתי לספר פעם, בעתיד, את סיפור ילדותך, הייתי אנוכית. אמרתי כן, התכוונתי, עירד, אבל אתה היודע שאינני כותבת הספדים. לאה, אמרת, אני רוצה להיות ספר שלך!" "הילד של לגיון הזרים", לאה איני
הבחירה בלאה איני היתה טבעית עבורי: היא מהסופרות העבריות הבכירות החיות בינינו, שלא תמיד קיבלה את המקום הראוי לה במדף הספרים הישראלי. הבחירה בספר חדש, טרי, שאך יצא מבית הדפוס, גם היא היתה ברורה לי: הגיע הזמן שננער כולנו את ערימת הספרים שאנו מכנים ״קלאסיקות״, נשמיט מהם, ונוסיף להם. מספיק לקרוא את קטע הפתיחה ברומן החדש של איני, כדי לחזות בשידור חי בלידתה של קלאסיקה מודרנית. ״אני רוצה להיות ספר שלך!״, מעידה איני שאמר לה בעלה המת, שאת תולדותיו וקורותיו היא כותבת בספר הזה. ״אני רוצה להיות ספר שלך״ - האם יש משפט אהבה גדול יותר שיכול בעל לומר לאישתו הכותבת? האם יש הצהרת אהבה גדולה מזו?
ואמנם, איני, שבספר נעה בין אמת היסטורית לבדיה סיפורית, כשהיא מספרת את קורותיהן של שתי הנשמות נטולות הבית שהתחברו למשפחה אחת, מעידה כי המשפט היפה הזה אינו שלה, אלא של בעלה, ולו מגיע הקרדיט על המשפט המבריק הזה, אבל רק סופרת גדולה תדע לזהות את המשפט הזה, להבריק אותו מבין כל משפטי האהבה שאי פעם זכתה להם, ולהעניק אותו לנו, הקוראים, במתנה.
גואל פינטו, סופר ומשורר
"הקברן חשב, אולי באמת חירשת, הכל רואים פה, ואלקה חשבה, נו באמת, מי לועס מסטיק בבית קברות? עכשיו הוא יישאר דבוק לסוליה שלי עד שיהיו חול או אדמה רטובה לשפשף בהם את הסוליה וחלק תמיד יישאר בחריצים, וילך אתי לכל מקום. יידבקו אליו עלים ועשבים יבשים, ואל הדברים היבשים יבואו נמלים אדומות וחיפושיות, ואחר כך לטאות שועלים ותנים. עדרים שלמים יקימו משפחות ויולידו ילדים, וכולם יהיו דבוקים למסטיק הזה ולרגל שלי". "שואה שלנו", אמיר גוטפרוינד
"שואה שלנו" השפיע עלי באופן עמוק, משום שהוא גרם לי לקרוא את ילדותי שלי מחדש. המשונים והמטורפים, וגם "הדודים" והקרובים הלא ברורים, המבטאים הזרים שלא זיהיתי כזרים אלא לאחר שבגרתי - כל אלה היו בעיניי נורמליים לגמרי, וחלק מילדות שאני מתקשה לדמיין יפה ממנה. והנה, 25 שנים אחרי כן, קראתי את הספר והבנתי את המובן מאליו: כמעט כולם היו ניצולים, איבדו משפחות, או גם וגם. חיינו הראשונים היו חייהם השניים, ובין לבין השתרע אובדן שאין לו שיעור. "שואה שלנו", והאנשים שהתגוררו בשכונה הקטנה - שלא היתה שונה בהרבה מנהריה שגדלתי בה באותן שנים - האירה את עיניי.
אורנה לנדאו, סופרת, מו"ל שותפה בהוצאת שתיים
"ואז נשתררה דממה. נשמעו גניחות אחרונות והשעה היתה רק שלוש אחר־הצהרים. רוח החלה לנשוב. במעלה הגבעות נשמעו הדי הרוח כמו נהמה, חולף בתוך חריצי ואדיות. שוכות צבר ומאחוריהן סוכה זנוחה, כמה עצים סוככים עליה, דרך עפר משתרכת מעלה, והיריות האחרונות שלנו נשמעו כאילו היו נורות כבר בהיסוס. התחמושת אזלה וכל אחד נותר לעצמו. כאשר תמרן המפקד את הנהג שלו צעק מישהו, אל תברח! וידעתי. הכל היה ברור, השעה הזאת ציירה תוואים בהירים שעדיין לא נתמלאו עגמומיות של צללים, והמתים שכבו בשורה בלתי־מסודרת, בחולצות קרועות שקודם עשו מהם תחבושות, בעיניים פקוחות או עצומות ומן הצד שמעתי קול: דפקו אותנו". "עיטים", יורם קניוק
זה קטע הפתיחה של הסיפור "עיטים", הסיפור הכי טוב של יורם קניוק, ואחד מסיפורי הקרב החזקים ביותר שנכתבו מעולם. אני נדבקתי אליו כי אני יודע, בתוואים בהירים, שהפריזמה של החייל הזה, שהוא בן דמותו של קניוק, בקרב על נבי מוסא במלחמת השחרור, הכשירה אותי לשרוד בכמה מצבים שאליהם נקלעתי כחייל בגדוד שריון שנכנס למארב סורי, בסולטן יעקב, ב"מלחמת לבנון הראשונה". זהו, לדעתי, אחד מתפקידיה של ספרות גדולה, לטוב ולרע – ואני יודע, זאת טענה איומה – היא גורמת לך לסקרנות, מופרעת מיסודה, גם להיכנס למצבים שבחיים לא חשבת שתיקלע אליהם, משום שהם כבר "מוכרים" לך מסימולציות אמנותיות. והיא גם מאפשרת לך לשרוד, כי יש לך כבר מסגרת נרטיבית מוכנה, מטריצה, שעכשיו אתה חייב לעצב אותה על פי טבעך.
פרופ׳ יגאל שוורץ, ראש המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אוניברסיטת בן־גוריון
"אם צריך להסביר אז אין טעם, ואת אפילו לא חייבת לענות, כי כנראה טעיתי בך. אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני". "שתהיי לי הסכין", דויד גרוסמן
אני שונא ואוהב את "שתהיי לי הסכין", הספר שדפק לי מערכות יחסים שלמות ובה־בעת נתן לי את התחושה שרואים אותי, שגרם לי לשקוע בדיכאון למשך חצי שנה ובמקביל שלף אותי מהדיכאון שנתיים אחר כך. הערצתי אותו פעם, ואז תיעבתי אותו. על העותק שיש לי בבית יש הקדשה מחוקה לאקסית; אשכרה נתתי לה את העותק שלי בתקווה שתראה דרכו אותי ואת הבדידות הקיומית שלי, במקום לדבר איתה כמו בנאדם. איך כותב יאיר בתחילת הספר? "אם צריך להסביר אז אין טעם". בדיעבד אני מבין כמה פאסיב־אגרסיב יש במשפט הזה, אבל בגיל הנעורים זה היה כמו מכת חשמל, ישר ללב שלי שהשתוקק נואשות שמישהי תאהב אותו.
יהודה גזבר, סופר
"לפני השיעור, הוא ניגש אלי בכניסה לכיתה. הוא אומר: אל תדאג, אני לא אפריע היום, לקחתי את הכדור. הוא יושב בדממה, אדיש וכבוי, אינו מוציא הגה במשך כל השעתיים הבאות". "שנות לימוד", גיש עמית
האנקדוטה הזאת היא אחת מני רבות ומרגשות שמתאר גיש עמית בממואר היפהפה שלו על ימיו כמורה וכמנהל בית ספר. בחרתי דווקא בה לא רק משום שהתלמיד הזה, כמו רבים אחרים, נאלץ לקחת כדור ולהתאים עצמו לדרישה הגלויה של בית הספר להתנהגות שקטה ורגועה; אלא בעיקר משום שבדברים שהוא מפנה אל המורה שלו ניכר שכבר הפנים את הדיכוי, והצייתנות שהובילה לנטילת הכדור הפכה אותו מראש למי שנידון להיות אדיש ושותק. בדמיוננו אנחנו רואים כיתות מלאות תלמידים שופעי שמחת חיים, תאבי דעת וסקרנים. אבל במציאות, רבים מדי מהם נדרשים לכבות את עצמם. כשהם אינם מוציאים הגה מפיהם כמו התלמיד הזה, הם הופכים את חיי המורים לקלים. אין ויכוחים, אין התנגדות ואין הפרעה לסדר הקיים.
ד"ר סיגל נאור, מייסדת ארגון "דרך רוח" בישראל
"And all the blood rages with longing and all the intestines are bustling with longing and all the heart is dying with longing and the whole sky is vibrating with longing and all the air is full of longing and all the streets are stretched with longing and all the cars are honking longing and all the cats are crying longing and all the steps are stiff and longing and all the newspapers are rustling longing and all the phones are ringing longing and all the pages are electrified with longing and all the sea is rising with longing and all the sand is heavy with longing and all the birds are screaming longing and all the leaves are shaking longing and all the songs are faking longing and all the windows are blackening longing and all the wind is whipping She doesn't have longing, she doesn't have a moment of rest." "Matisse has the sun in his stomach", Judith Katzir
The big prize, in terms of love of art, happens when a person is lucky enough to encounter a work at the most appropriate stage to be impressed by it. When the encounter between what one person created, in his milk and blood, is exactly suitable for those who will dive into it and drown in it and its impressions will assimilate into it. I guess that's what happened to me when I read Matisse Has the Sun in His Belly, Judith Katzir's wonderful book. Something about the rhythm of the lyrics, no less than the love story whose end is predictable, was mesmerizing. And in "Matisse Has the Sun in His Belly" sat this paragraph, which had to be read over and over again because the eyes were clouded by a screen of tears. Rivi and Yigal broke up and it was a parting that was known from the first episode, but Yehudit Katzir articulated the pain of tearing like no one knew was possible.
Gili Izikovich, Literature Reporter, Gallery Supplement, Haaretz
"I get up from the table and say casually: 'What if tomorrow I don't get up anymore and they just carry me with my feet through the doorway and bury me and cover me with grass rugby? What if tonight a weasel jumps down your throat, and I don't find you tomorrow standing on the fence but lying in the garden, after the rats and ants have removed every trace of flesh from your bones? Will this day be better than yesterday?" I didn't expect an answer. I spoke to prove him wrong. Just so he knew he hadn't won the argument. But Pedro, as if ready for my question, does not hesitate for a moment, flies out of the windowsill and returns to the fence, and from there calls to me: "Yes, doctor, the day will be beautiful then, too. Today will be without us, but a beautiful day." And he opens with a louder chant than usual, and all the village chickens join him in a chorus of praise and glory." "Bint HaShkwi", Avigdor Dagan
Bint HaShkwi is a book whose strength is precisely in the feeling you get while diving into it, less than one quote or another. The subtle emotions he manages to convey without ranting, the mental nuances you discover yourself in reading, are the beauty hidden in this big-little book. But perhaps this quote from the end of the first chapter reveals a bit of the mood of the whole book—the acknowledgment of the pain life carries within it alongside a song of praise for its simple beauty.
Yoav Blum, author
"Meat as meat will not soon be forgotten." "Shira", S.Y. Agnon
S.Y. Agnon has always been held by the greatest Hebrew writer of the twentieth century, and one of the greatest writers of that century, which is becoming more and more distant. In my childhood and youth, Agnon was the writer who wrote in the wonderful language of the Mishna: Hebrew with an enormous power of little that holds the majority. A language of fascinating semantic and grammatical relationships between words themselves, and between them and imagination. He was also the prominent voice of the Jews who immigrated to Israel from those places during those years: he himself went from being a Diaspora Jew to an Israeli Jew and a Zionist.
But all the old historical and national dilemmas, and even the old language itself, almost disappear in the novel Shira, which Agnon didn't really finish and didn't even really want to publish as he was. Shira has passion, beautiful women, a marriage crisis, fast cars, and heaps of eroticism, all against the backdrop of Jerusalem's renewal in the 1930s and 1940s. This not-so-intentional book offers a glimpse into a completely different part of Agnon, fascinating and incredibly clever as well. A kind of wonder, or the great power of the extraordinary.
Alon Mizrahi, writer
"During his first summer on the kibbutz, after his father wrote to him that he was going to visit him, he went up to the hill and picked a box of apricots in his honor, and when his father breathed in the smell, a river spread across his face. He blessed 'the fruit of the tree' and 'we revived' and delighted in the taste and the memories." "Bicycle Boy", Eli Amir
Before he was torn from the kibbutz, Nouri's father, Eli Amir's character in "Bicycle Boy," used to visit him on the farm. On each visit, they would walk together among the ruins of the abandoned village of Abu Shusha, which reminded the father of his native village of Chafal in Iraq. The narrator's longing for the kibbutz is merged with the father's longing for his childhood village, and both are merged with the longing of wandering and immigrant peoples. The two fill their lungs with the scent of the place that the uprooted must be longing for, and it is no longer possible to distinguish between longing and longing. We are all members of the same village. Thus, the aroma of the valley and the taste of baldi fruits plucked from son to father bend the literary and national canvas.
Eitan Orkibi, Editor of the Political Supplement, Israel Hayom
"Listen, Mahmoud, drive slowly, look for a corner just before a sharp turn and there you will stop. And something else, Mahmoud. I know you have weapons now. But you are not allowed to use it. This is not your war. Now he's finally chuckling. All night I almost waited for this smirk. But now I don't feel angry at his ridiculousness. Kill yours, he says." "The Road to Ein Harod", Amos Keinan
From time to time I return to this short book by Amos Keinan. Every time I find something different in him. Once swept up with language, once with dystopia. Once she understands why Ein Harod, once bangs her head against the wall, what the hell. And somehow, in the spirit of the times, I always find it of some new interest. "Kill yours," Mahmoud says, distilling everything that goes into it in one sentence. Even then, even today. A state of one in the other. Elsewhere, Kenan writes: "Land, my land, Sher Mahmoud. And I knew that when he sang about his land, which is mine, he was singing about his land, which is not mine," summarizing thousands of years of conflict in one sharp sentence.
Shirley Gal, Book Supplement Editor, Israel Hayom
"The man who lives on a planet, two hands for him, two legs, a head. Eyes missing: two empty rooms. Rabbi Shmalai demanded: Why is the fetus similar in its mother's intestines? Folded and placed as a notepad. Both hands on both sides and two nobles on both cranks and his head resting between his knees and mouth gagged. And a lit candle rests on his head and watches and looks from the end of the world to the end. And do not be fooled, for a person sleeps here and sees a pipe dream. To him I brought my life close to his, to him I shook him, to whom I begged: the man who lives on a star, a weak candle, who are you? Tell me your secret. And I will accept me, we will do and we will listen." "If please I found grace", Amalia Kahana-Carmon
I first heard the opening of "If I Found Grace" at the university 25 years ago. I don't remember in which class, only the words I remember, read out in the lecturer's soft voice, and the feeling. Like an electric shock. Opening neither from here nor from now. It begins with an alien and continues with a Nida mask and ends like a pipe dream: shut up in the manner of dreams and as effective as they are – and ends with a sudden, prosaic and bitter awakening like a fall from a height on asphalt. This is the gateway to the story of Mrs. Amsterdam, the correspondence teacher, falling in love with a young man.
He is silent and strange, UFO; She imagines angels going up and down the ladder. A chronicle of predictable disappointment that the heroine walks into with torn eyes. She knows that nothing will come of it, and yet, throughout one evening on the streets of rainy Jerusalem, she knocks on dozens of non-existent doors.
Only on repeated reading does the full intensity of the opening become clear: strange, beautiful and meaningless words like alien language, which in fact held the entire future story in an almost allegorical way. Like that alien embryo, folded and placed like a notepad and watching and looking from the end of the world to its end. Like Japanese writing: you thought it was a painting. It really was a painting. But this painting is actually text.
Tamar Kaplansky, author and journalist, Haaretz
"Uncle Peretz was not an uncle. He was a communist, and except for my grandmother, everything was predicted for him." "Uncle Peretz takes off", Yaakov Shabtai
Jacob Shabtai upsets the equilibrium in a single sentence. It empties the family unit and positions the ideological unit as a replacement. It rejects the blood connection and enhances the salvation of man. Father Stalin, mother Russia - old world destroyed. Saturn disintegrates the period of childhood and adolescence and places under it a rigid ideology that strives to free man from his chains. Uncle Peretz became a communist, a citizen of the world, a member of the family of nations.
Except it doesn't end there. You can't stop being an uncle, and man is not a communist, but on his way to being one. Like authenticity, communism is a process that does not reach its destination. In two sentences, Saturn managed to cram Uncle Perez into a pinhead. The end of the second sentence is the heart of the story. The writer's grandmother, who is Uncle Peretz's mother, stands apart from the rest of the family. This mother brought Peretz into the world and as long as she lives, Peretz will be her successful and beautiful son, regardless of whether he is a repentant, a communist, or at the end of the day stands on top of a tree and tries to fly like a bird. A son is a son.
Hagai Linik, author
"Hidden in all his father's actions, good and bad, was violence that sought an outlet and something tyrannical." "Zichron Devarim", Yaakov Shabtai
This description of Goldman's father in Memorandum of Things says a lot. He caught me because of the actions we've been watching and experiencing over the past year. Shabtai, with its long and precise sentences, documented a character line in Israeli culture at that time. The tyranny inherent in attempts to do good deeds, and the same charity designed to demonstrate moral superiority and the power of the hand. Saturn exhausted this character in the one sentence about "Goldman's father."
Amnon Lorde, Israel Hayom journalist
Wrong? We'll fix it! If you find a mistake in the article, please share with us
