כשהוטל המצור על גוש עציון התעקשה ציפורה רוזנפלד להישאר ולהילחם על הבית, ואת בנה התינוק הפקידה בידי חברתה, במקום מבטחים
כמעט כל מי שנשאר נהרג. אנשי כפר עציון בתפילה משותפת
צילום:
רפרודוקציה
ציפורה רוזנפלד שרדה את מחנות העבודה בשואה, הצליחה לאסוף את עצמה אחרי המלחמה ועלתה לארץ בגפה כשהיא בהיריון, בעוד בעלה נותר בפולין. לאחר שילדה את בנם והתאחדה עם בעלה בישראל, השתלבה בקיבוץ כפר עציון והאמינה כי הם בדרך להתחלה חדשה, אך גורלם נחתם בדם. כאשר הוטל מצור על יישובי גוש עציון עמדה בפניה החלטה בלתי אפשרית: להצטרף לשאר האימהות והילדים שפונו לירושלים, או להיפרד מבנה יחידה ולהישאר להילחם לצד בעלה וחבריה.
"אף אחד לא ייתן לנו את מדינתנו על מגש של כסף", כתבה ציפורה לאחותה. היא בחרה להישאר ונלחמה עד הרגע האחרון, עד שהיא ובעלה שילמו בחייהם. המכתבים ששלחה מגוש עציון הנצור מספקים הצצה נדירה אל תחושותיה של הצעירה בת ה־20 שחשה חצויה בין תחושת החובה להילחם לבין המסירות לבנה. הבן, יוסי רון, הוא הילד היחיד במלחמת העצמאות שאיבד את שני הוריו בקרב.
בביתו ביישוב אלקנה מספר יוסי על האם והאב שמעולם לא הכיר. הוא היה כבן שנה כאשר פונה בינואר 48', ביחד עם ילדי כפר עציון, למנזר רטיסבון בירושלים. "אמא שלי נולדה ב־1928 בלודז' שבפולין למשפחה אמידה. כשהחלו רדיפות והתנכלויות ליהודי העיר החליטו ההורים לשלוח אותה ואת אחותה הקטנה, רניה, לעיירה בשם סוחדניוב, במטרה להרחיק אותן מהחזית. זמן לא רב לאחר מכן הצטרפו אליהן גם שאר בני המשפחה.
"ב־1942, ערב יום הכיפורים, כל המשפחה שלה נשלחה למחנה ההשמדה טרבלינקה. רק אמי, שהיתה בת 14, ואחותה, נשארו בעיירה ונשלחו לעבוד במחנה העבודה סקרז'יסקו־קמייננה", מספר יוסי. דיירי המחנה הועסקו בעבודות כפייה במפעל התחמושת של חברת האסאג, שם עסקו בייצור נשק לטובת גרמניה. ציפורה ורניה הועסקו בייצור תחמושת ושרדו שם במשך שנתיים, לעומת אסירים אחרים אשר הועסקו, ללא ציוד מגן, בייצור מוקשים ימיים, ונפטרו מספיגת רעל.
במחנה הכירה ציפורה את יחיאל, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים. "היא היתה ילדה בעיניו, אבל התאהבה בו. אמא שלי היתה נערה מאוד נחושה ואסטרטיבית והם התחברו. דרך אבא שלי, שהיה בילדותו בתנועת בני עקיבא, היא למדה על רעיונות התנועה הציונית והעלייה לארץ ישראל". לאחר שנתיים סגרו הגרמנים את המחנה, רצחו כשש מאות איש והעבירו את ששת האלפים הנותרים למחנות ריכוז ולמחנות עבודה. יחיאל, ציפורה ואחותה נשלחו במארס 1944 למחנה בעיר צ'נסטוחובה ובינואר 1945 שוחרר המחנה על ידי הרוסים. בני הזוג חזרו ללודז' וכעבור שבועיים וחצי, כשציפורה כמעט בת 17, התחתנו בחתונה הראשונה שנערכה בעיר לאחר השואה, שבה השתתפו 14 זוגות.
אחרי המלחמה, ולאחר שנודע לה כי כל משפחתה למעט אחותה, נרצחו, התמסרה ציפורה לחינוך ילדים ניצולי המחנות והצטרפה לגרעין בני עקיבא שעסק בהכנת הנוער היהודי לעלייה לארץ ישראל. במהלך היום הדריכה את הילדים, ובערבים השלימה את לימודיה. באפריל 1946 עלתה ארצה כמדריכת קבוצת ילדים וכאן ילדה את בנה.
בנובמבר 1946 עשה יחיאל את דרכו לישראל באוניית המעפילים "לטרון", נתפס על ידי הבריטים ונשלח למחנה המעצר בקפריסין. העובדה כי בארץ ממתין לו תינוק שלא פגש מעולם סייעה ככל הנראה בתעדוף שלו לקבלת הסרטיפיקט, ובמאי 1947 הגיע לישראל וזכה להיפגש לראשונה עם בנו בן השבעה חודשים.
"לא ננטוש את האבנים האלה"
המצור על גוש עציון החל מייד לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנומבר (1947). במכתב לאחותה רניה, שנשארה בפולין, מתארת ציפורה את רגעי ההתרגשות: "היינו צמודים לרדיו. כולנו יצאנו בפיג'מות ורקדנו כמו מטורפים ושתינו לחיים, וזאת כשלא שכחנו לרגע מה מחכה לנו... אנו יודעים שאף אחד לא ייתן לנו את מדינתנו על מגש של כסף".
למחרת ההחלטה, נסעה ציפורה לירושלים להשתלמות של כמה ימים בקורס עזרה ראשונה. במכתב לאחותה היא מתארת: "חזרתי לכפר עציון ביום חמישי בשיירה, בריאים ושלמים אבל האוטו היה מלא בפגיעות אבנים. בכל יום יצאה שיירה הלוך וחזור. ביום חמישי, כ"ח בכסלו, חיכינו לשיירה וידענו בליבנו שקרה משהו גרוע מאוד. בשמונה ורבע שמענו בחדשות על הטבח בשיירה שנסעה לכפר עציון ועשרה נהרגו... הפצע עדיין פתוח. מה שקורה הוא קשה מאוד אבל הם לא יצליחו לשבור אותנו. הבריטים ניסו לגבור עלינו ולא הצליחו, וגם הגרמנים ניסו, כי היהודים חייבים לשרוד. זה חוק טבע".
בינואר 1948 הוחלט לפנות לירושלים את הילדים והאימהות. ציפורה, חובשת ולוחמת שהפגינה שליטה מרשימה בנשק וחוש טבעי לתפעולו, ונחשבה ללוחמת בעלת עוז רוח, החליטה להישאר בכפר עציון, עם בעלה ושאר הלוחמים והלוחמות הרווקות.
"אני עוד צעירה ומקומי כאן", אמרה לחבריה, בדברים שמובאים בסרט ההנצחה בבית ספר שדה כפר עציון, "גם אותי מסרה אמא לידיים זרות בעודני ילדה צעירה בגלל גזירת השעה". יוסי מספר כי אמו לא רצתה להיפרד שוב מאביו. "היא התאחדה איתו מחדש רק חצי שנה קודם והחליטה שהפעם היא תיפרד ממני ושלחה אותי עם חברתה, ציפורה ביליג". זו היתה הפעם האחרונה שבה ראתה את בנה. בעת מסירתו ביקשה מחברתה שאם יקרה לה משהו בקרבות, היא תגדל את יוסי כבנה, וציפורה נדרה בפניה כי כך תעשה.
הגעגועים לבנה והחיים הקשים תחת מצור, גברו עליה בחודשים שלאחר מכן. במכתב ששלחה לאחותה כמה ימים לאחר הקרב שבו נהרגו לוחמי מחלקת הל"ה, כתבה: "אי אפשר לתאר כמה קשים הזמנים האלה, כולנו נשבענו על קבריהם הפתוחים שאנו לא הולכים לנטוש את האבנים האלה והגבעות הללו. אם לא נוכל להגן עליהם, נמות כולנו בהגנה עליהם".
בהמשך היא כותבת: "יוסי כבר שבועיים בירושלים ואני מתגעגעת אבל זה שום דבר, העיקר שהוא מוגן ובריא. בגלל שהוא היחיד ללא אמא כולם מטפלים בו בצורה יוצאת דופן. אני האם היחידה שנשארה, ובטח תתפלאי איך זה קרה אבל פשוט לא יכולתי לעזוב את הקיבוץ ואת חילק".
"הנני שרויה במבוכה רבה"
ציפורה רוזנפלד וציפורה ביליג החליפו ביניהן כמה מכתבים בזמן המצור. המכתבים שנשלחו מירושלים לא שרדו את הקרב בכפר עציון, אבל מהמכתבים שציפורה שלחה לחברתה בירושלים, ניתן ללמוד על הגעגועים העזים לבנה וכמה היתה צמאה לכל בדל מידע על מצבו. "אני מתגעגעת ליוסינקי. את התמונות קיבלתי ואני מודה לך בעדן מכל הלב. יוסי באמת נראה מצוין וגם יתר הילדים נראים יפה מאוד. כמעט שלא הכרתיו. אתמול רק קיבלתי אותן ואני לא מניחה אותן לרגע".
במכתב נוסף ששלחה באפריל, כחודש לפני הקרב האחרון, היא כותבת לה: "אני מודה לך מאוד על מכתבייך. אני שמחה שעשית ליוסי עוד פעם תמונות. חוץ מהמכתבים שמגיעים אלינו וכמה תמונות ששלחת, אין לנו יותר ידיעות על הילד שלנו, ואת בתור אמא מתארת לך עד כמה שזה קשה. אני היום לא יכולה לתאר לעצמי את יוסי מהלך, יושב על יד שולחן. זה בוודאי מאוד נחמד".
בהמשך המכתב היא מנסה להסביר מדוע היא נשארת בכפר עציון, הרחק מבנה: "אני רציתי לבקר בירושלים אך אין לי אפשרות. לנסוע ולהישאר הייתי יכולה, אבל אני מוכרחה לחזור לכאן. לא אוכל לחיות מחוץ לכפר עציון".
יוסי מספר כי רגע השבירה של אמו התרחש כאשר ציפורה ביליג כתבה לה בסוף אפריל כי הוא מתחיל לקרוא לה אמא. "אמא שלי נשברת ופונה למפקד כפר עציון, יעקב אלטמן, בבקשה כי יתאפשר לה לנסוע אלי לירושלים. 'מה יהיה אם שנינו ניהרג', היא שאלה אותו, והוא ענה לה כי אינו יכול לעצור אותה אולם היא יודעת מה העזיבה שלה תעשה למורל הנשארים". ציפורה החליטה להישאר.
במכתבה האחרון כותבת ציפורה: "פניתי ליעקב המפקד שירשה לי לנסוע לירושלים עם הפצועים. איני יכולה יותר להתאכזר לילדי. יעקב לא התנגד, הוא רק הסביר לי את המחסור החמור באנשים. השארנו את ההכרעה עד לבוא האמבולנסים. הנני שרויה במבוכה רבה. אני מתלבטת בין חובותיי כאם לילדי לבין חובותיי כחברה לעומדים במצור".
האמבולנסים לא הספיקו להגיע. "לאמא שלי היתה דילמה בין בגידת האם לבגידת הלוחמת. היא ידעה שאם היא תעזוב יהיה מי שיפרש זאת כבריחה ומצד שני ידעה שאם היא תישאר היא בוגדת בבן שלה. זו סיטואציה בלתי אפשרית", אומר יוסי.
ציפורה ויחיאל נהרגו בקרב בכפר עציון אשר החל בג' באייר (12.5.1948) והסתיים בד' באייר (13.5.1948) ובו נהרגו 127 לוחמים מתוך 131. יחיאל ככל הנראה נהרג במטח היריות הראשון ואילו ציפורה נהרגה בבונקר, לשם ירדה כדי לטפל בפצועים. כפר עציון הוחרב ונהרס על ידי הערבים והוקם מחדש רק כעבור 19 שנה בידי בניהם של המתיישבים הוותיקים.
"סיפרו לי את האמת - ובכיתי"
כאשר יוסי היה בן שנתיים וחצי החליט הקיבוץ, שהתקיים בינתיים במתכונתו כקיבוץ עירוני בגבעת עלייה שבאזור בין יפו לבת ים, להעביר אותו מחזקתה של ציפורה ביליג, לחזקתה של תושבת הקיבוץ, חביבה ונדר.
"חביבה היתה אלמנה שבעלה נהרג בקרב בכפר עציון. לציפורה ביליג היתה ילדה ובעלה לא נהרג ולכן הקיבוץ החליט למסור אותי לחביבה, שהיתה חשוכת ילדים. הפעילו לחץ על ציפורה במשך כמה שבועות, עד שהיא הסכימה. אני לא זוכר את ציפורה בכלל כאמא שלי, אבל תמיד הרגשתי קרוב אליה, הייתי בן בית אצלם.
"רק לפני חמש עשרה שנה היא גילתה לי לראשונה על הנדר שנדרה בפני אמי ועל רגשות האשמה שחשה מכיוון שלמעשה הפרה את הנדר כאשר מסרה אותי לחביבה. הזיכרונות שלי מתחילים רק מגיל 3. סיפרו לי שכשהייתי עומד על המרפסת ורואה את ציפורה עוברת למטה, הייתי קורא לה 'אמא' והיו מרביצים לי, כדי שאדע מי האמא הנכונה שלי".
עד גיל תשע לא ידע יוסי כי חביבה אינה אמו האמיתית. "עברנו דירה בתל אביב ומישהו אמר לי, 'שמענו שאתה ילד מאומץ, אסופי'. אמרתי לו, 'מה פתאום, יש לי אמא'. הלכתי ושאלתי אותה. היא אף פעם לא שיקרה לי, רק לא סיפרה תמיד הכל. זה לא היה מתוך כוונה רעה. כשהיא סיפרה לי את האמת אני זוכר שבכיתי. פתאום הבנתי את גודל האירוע. עד אז לא ידעתי שהיא לא אמא שלי. חשבתי שבעלה שנהרג הוא אבא שלי".
האימוץ של יוסי לא היה רשמי. חביבה חיכתה עד שיגדל כדי לקבל את הסכמתו. "היא היתה אישה אצילה. כשהיא שאלה אותי בגיל 13 אם אני מסכים להיות מאומץ באופן רשמי, עניתי שכן".
ב־1979 גילה יוסי לראשונה כי לאימו היתה אחות והיא מתגוררת בפולין. "חביבה ידעה על קיומה. מעולם לא סיפרו לי עליה, עד שהיא הגיעה לביתי כשהייתי בן 32. אני לא כועס על חביבה. היא לא רצתה שייקחו אותי ממנה". בזכות הקשר עם דודתו, נחשף יוסי למכתבים שכתבה לה אמו וגילה פרטים נוספים על האישה שלא הכיר. "גם במכתבים האחרונים שלה, לקראת הסוף, היא לא חשבה שתמות. כשהם הרימו ידיים בכניעה, הם חשבו שילכו לשבי".
הוא גדל בלי הוריו האמיתיים, עם אמא מאמצת, אבל אומר כי מעולם לא הרגיש שחסר לו משהו. "אמא תמיד היתה לי וחביבה מילאה את כל צרכיי וטיפלה בי נהדר. היא היתה מדהימה. אבל כשנולד בני הראשון הבנתי שאני לא יודע איך להיות אבא. לא היתה לי שום דרך לשפוט מה נכון ולא נכון לעשות. אז קראתי ספרים, למדתי איך להיות אבא".
האמור בכתבה כולל תוכן ומידע מסחרי/שיווקי , ומערכת ישראל היום אינה אחראית למהימנותו. פרסום התכנים והמידע המסחרי בכתבה אינו מהווה המלצה או הצעה מצד מערכת ישראל היום לרכוש ו/או להשתמש בשירותים או המוצרים בכתבה.
