את החלום שהתנפץ לשרת בימ"מ הוא מחליף באפיית טארטים וקינוחי ויטרינה - ועדיין חי את "האירוע" • חמש שנים אחרי שהרג מחבל פצוע בחברון, אלאור אזריה הפך לקונדיטור ופותח בית קפה עם מאפים מעשי ידיו • "אני רוצה שבוגי יעלון יבוא, יסתכל לי בעיניים ויגיד שטעיתי"
"אני מרגיש זקן. כאילו כל מה שקרה לפני האירוע, אלה חיים אחרים שהיו לי". אזריה
צילום:
אריק סולטן
לפני כמה שבועות חלף אלאור אזריה ליד בניין בית הספר התיכון ברמלה, שבו למד עד 2014. בית הספר נסגר מאז, וכשאזריה הביט במבנה, הרגיש שזה פרק חיים ששייך לביוגרפיה של אדם אחר.
"לא יודע איך להסביר לך את זה. אני מרגיש זקן. כאילו כל מה שקרה לפני הצבא ולפני האירוע, אלה חיים אחרים שהיו לי. כאילו זה קרה לפני אלף שנה".
בגלל שעברת כל כך הרבה בשנים האחרונות? או בגלל שאתה עדיין שם, בתוך "האירוע"?
"גם וגם. אבל ההסבר היותר חזק הוא שאני עדיין חי את כל מה שקרה לי. חי את זה לא רק ברמה של יום־יום, אלא ברמה של כל דקה בכל יום. זה חרוט אצלי עמוק בנשמה ואני מרגיש את הכאב כל הזמן. וגם המשפחה שלי בדיוק כמוני.
"אני מרגיש שנעצרתי שם. הזמן רץ, אבל אצלי הוא עצר. החיים המשיכו, ואני לא באמת המשכתי. בלב שלי בטוח לא. את החיים עצמם ניסיתי לקדם, רציתי להמשיך הלאה. היו לי תוכניות מאוד ברורות לעתיד, והן השתנו. לא כי ויתרתי עליהן, אלא כי אני לא יכול. בין שבגלל הרישום הפלילי, ובין שבגלל שאני אלאור אזריה.
"שנים חלמתי לעבוד בשירותי הביטחון. שירות בימ"מ היה חלום שלי מגיל קטן. אבא שלי עבד מול הימ"מ כשוטר, ותמיד שאלתי אותו על ההכשרה שלהם, על תפקידים ביחידה, פעולות. הכל היה מתוכנן אצלי. להיות קרבי, להיות חובש, להיות חייל מצטיין ולהגיע לימ"מ. הכל תקתק עד האירוע, ומשם הכל השתנה. אבל בסדר, מול חלום גדול שבוטל, יש עוד חלום גדול, שמתגשם".
* * *
החלום שמגשים אזריה הוא פתיחת בית קפה ומאפייה משלו. לפני שנה סיים קורס קונדיטוריה מקצועי בן חצי שנה במגמה ללימודי פטיסרי בבית הספר לקולינריה "בישולים", ולאחר מכן המשיך לקורס מתקדם בקונדיטוריה. עכשיו, בשותפות עם אחיו הבכור, אדיר, שעובד כקבלן חשמל, הוא פותח את Victoire Boutique, במרכז מסחרי בשדרות בן־גוריון ברמלה.
בשבועות ההרצה הם ימכרו מאפים מספקים חיצוניים, "שבחרתי מאוד בהקפדה", הוא מדגיש. "לחמים, לחמניות, בורקסים, קרואסונים, עוגות מוס. בקרוב, בעזרת השם, אתחיל למכור גם מאפים וקינוחים שאני מכין, וככה, בהדרגה, יהיה למקום ייחוד, ברוח שלי. טארטים ומיני טארטלטים מתוקים, צ'ורוס, פרעצלים, קינוחי ויטרינה.
"לאחרונה עשיתי ניסיון בשביל אבא שלי, שהוא סוכרתי, והכנתי בריוש עם תחליפי סוכר. וואלה, יצא מצוין. הפתיע אותי, האמת. החלטתי שזה כיוון שאני אפתח, בשביל מי שנמנעים מסוכר".
שם העסק שבחר מלא משמעות, עבורו. "זה הניצחון שלי. איפה הייתי לפני חמש שנים, ואיפה אני היום. וזה גם השם של דוד שלי, ויקטור אזריה, שנפטר לפני שמונה חודשים. בעצם, אני מרגיש שזה הניצחון של שנינו. אם דוד שלי היה פה עכשיו, לא היה מאושר ממנו, ואני אדאג שהוא יהיה גאה בי.
"הוא היה אחד האנשים הכי קרובים אלי בעולם, כמו אבא שני שלי. תמיד תמך בי. הוא ידע שתמיד התעניינתי בתחום האוכל, ושבתור ילד אהבתי לעבוד במטבח בבית. לבשל, לאפות, לנסות מתכונים. הוא מאוד רצה שאהיה טבח בצבא. אמרתי לו, בשום אופן. המטבח יחכה. בצבא אני אשרת רק בקרבי. ואני לא מתחרט על זה, למרות הכל.
"כבר לפני שנה עלה הרעיון שאפתח עסק שלי, קונדיטוריה בתוך פיצרייה קיימת ברמלה, והוא עודד אותי. אמר לי 'תפתח, תגשים את החלום שלך, אני אקנה ממך הכל. לא תצטרך קונים אפילו'. אחרי שהוא נפטר, אמרתי לעצמי שאני הולך על זה בכל הכוח. אני מאמין בעבודה קשה, ואני יודע שאצליח".
* * *
על שולחן הקפה בבית הוריו ברמלה, שאיתם הוא מתגורר, מניח אזריה (25) בזה אחר זה קינוחים שהכין במיוחד לקראת המפגש בינינו. השינוי הבולט ביותר במראהו מאז פגישתנו האחרונה, באוגוסט 2018, הוא הכיפה הלבנה והרחבה שעל ראשו. "האמונה היתה אצלי תמיד חזקה, אבל התחזקה עוד יותר בשנתיים האחרונות", הוא מספר. "מעבר לשמירת שבת וכשרות, אני מניח תפילין כל יום ומשתתף בשיעורי תורה".
אזריה מציג את הקינוחים העשירים. עוגת קרם פיסטוק ושוקולד לבן על תחתית קראנץ' שוקולד ושברי פיסטוק. טארט שוקולד מריר דחוס וקשיו מקורמל. עוגה שתחתיתה עשויה מתערובת כדורי שוקולד ומעליה מוס שוקולד לבן ופירורי אגוזים מסוכרים. יש גם מיני טארט פקאן עם מוס שוקולד חלב, עוגיות אמסטרדם מפאדג' שוקולד ממולאות במילוי קרם בייגלה מלוח, ואצבעות צ'ורוס קטנות ומסוכרות, שהוא מגיש בתוך קונוס נייר לבן.
בערב פורים חתם על חוזה השכירות של בית העסק החדש, ואז הבין שהתאריך סימבולי. "זה היה בדיוק חמש שנים אחרי פורים 2016, היום שבו כל החיים התהפכו עלי".
ב־24 במארס 2016, מעט אחרי 8 בבוקר, התקרבו שני צעירים תושבי חברון אל עמדת הבידוק הצבאית בצומת ז'ילבר שבשכונת תל רומיידה בחברון. הם שלפו סכינים ודקרו קצין צה"ל ולוחם, שנפצעו קל. לאחר קרב קצר נורו שני המחבלים. אחד מהם נהרג במקום. האחר, רמזי עזיז א־קסראווי תמימי, שכב מוטל על הקרקע בלב הצומת, במצב קשה, לאחר שנפגע משישה קליעים.
דקות ספורות לאחר מכן הגיעה למקום כיתת כוננות, שכללה את אזריה, סמל בגדוד שמשון של חטיבת כפיר. נוסף על תפקידו כקשר הוא שימש גם חובש פלוגתי, ולכן מיהר להגיש עזרה רפואית ראשונה ללוחם הפצוע וסייע לפנות אותו לאמבולנס.
לאחר מכן, על פי כתב האישום שהוגש נגד אזריה, הוא התקדם כמה צעדים לכיוון המחבל שהיה שרוע על הכביש, דרך את נשקו האישי, וירה כדור אחד לעבר ראשו. האירוע תועד על ידי פעיל ארגון "בצלם", ובתוך שעות כבר הופץ הסרטון לכל עבר.
ב־9 במאי נפתח משפטו של אזריה, בגין הריגה והתנהגות שאינה הולמת. ב־4 בינואר 2017 הרשיע אותו בית הדין הצבאי במחוז מרכז פה אחד, וגזר עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל ו־12 חודשים על תנאי. אזריה ערער על ההרשעה ועל העונש לבית הדין הצבאי לערעורים, באמצעות עורכי הדין יורם שפטל ועינת גלוסר. הרכב של חמישה שופטים דחה את הערעור פה אחד, שלל שוב את טענתו של אזריה כי פעל כשורה מתוך תחושת סכנה, וקבע כי הירי נבע ממניע נקמני, "תוך רמיסת הערך של קדושת החיים, שהוא ערך יסודי בחברתנו וערך יסוד של צה"ל".
בספטמבר 2017 המתיק הרמטכ"ל את עונשו של אזריה מ־18 ל־14 חודשי מאסר, "משיקולי חסד ורחמים", והוא שוחרר לבסוף ב־8 במאי 2018, לאחר 26 חודשים של מעצר ומאסר.
* * *
הההורים, צ'ארלי (58) ואושרה (55), מצטרפים אלינו לשיחה. הם חלק בלתי נפרד ממה שגם הם מכנים "האירוע", בחזית אחידה עם בנם. ככלל, ניכר שמדובר בקשר חזק מאוד ומעורבות עמוקה זה בחיים של זה.
בבית ממשיכים לחיות את הפרשה כל יום, כל רגע. הכניסה לדירה, הדלתות, הקירות, המקרר - כולם עדיין מכוסים בכרזות ובמדבקות מהתקופה ההיא. "אלאור אזריה הבן של כולנו", "אלאור העם איתך", "רוצים אותך בבית".
צ'ארלי, גמלאי של המשטרה (שעבד בעבר כחוקר במשטרת רמלה וביחידה ללוחמה כלכלית בלהב 433), לקה בשבץ מוחי לאחר מעצר בנו, ועבר שיקום ארוך בבית החולים תל השומר. בשנים האחרונות הוא רָזָה, וסובל מהיעדר שיווי משקל, שמקשה עליו ללכת. לפני פסח היה עם אושרה ואלאור בשבוע הבראה בטבריה, שם עבר טיפולי שיקום.
חייו סובבים במידה רבה סביב בנו. תמונת הפרופיל בחשבון הפייסבוק של צ'ארלי היא הכיתוב: "אלאור, אתה הגאווה שלי", ועבורו הפרשה רחוקה מלהסתיים. מדי שבוע, לפני כניסת השבת, הוא שולח למקורביו תמונה של אלאור עם איחולי שבת שלום.
ויקטור, אחיו הבכור, נפטר בקיץ האחרון מדום לב. "הוא סבל ממחלת לב ומסוכרת, ומרגע שהתחיל המשפט של אלאור, התחיל להיאכל מבפנים", אומר צ'ארלי. "המצב שלו הלך והידרדר, אבל כל מה שעניין אותו זה אלאור. התייצב לכל דיון בבית הדין, לא ויתר. הסתובב עם פצע בלב, שלא הפסיק לדמם, עד שהגוף לא החזיק יותר".
אושרה עובדת כאחראית שירות בסניף סופר־פארם ברמלה, ועוזרת כמעט מדי יום בטיפול בשלושת הנכדים - בנו של אדיר, אלרואי (שנה וחצי), ושני בניה של אתי, אדיר צבי (שנה וחצי) ולביא סימון בן החודש. ברוב המקרים, צ'ארלי מצטרף אליה.
האחות השלישית, דנה (30) תסיים בקיץ את לימודי הרפואה בשלוחת אוניברסיטת בר־אילן בצפת. "תבואי ותצלמי אותה יחד עם אלאור, מקבלת תואר דוקטור", אומרת אושרה בגאווה. "שכולם יראו וידעו. כל אלה שחשבו עלינו כעל אספסופים מרמלה. דנה מבריקה, והיה לה מאוד קשה ללמוד בגלל כל מה שקרה לאלאור, אבל היא עשתה את זה בגדול".
אחרי שחרורו מהכלא שקל אלאור ללמוד משפטים. "רציתי לייצג חיילים, להגן עליהם מפני עוול כמו שעשו לי. מדברים על 'אפקט אלאור אזריה', יש אפקט על שמי, שבגללו חיילים בשטח חוששים לפעול ולעשות את התפקיד שלהם. זה מאוד כואב לי.
"בגלל הרישום הפלילי, אמרו לי שאוכל ללמוד משפטים, אבל לא אוכל לקבל הסמכה לעריכת דין. אבל בסדר, יגיע היום שאמצא את הדרך לעבוד עם חיילי צה"ל ולסייע להם".
כמה חודשים לאחר ששוחרר הוא למד בקורס נגרות בתל אביב, אבל החליט לא להמשיך בכך כעיסוק. עד לאחרונה עבד כמוכר בפיצוחייה בלוד, "אצל מעסיקים שכל כולם נשמה, הכי זהב שיש והכי שמחים בשבילי על העסק החדש".
"בעזרת השם, הילד מתחיל דרך חדשה ונמצא במקום בטוח", אומרת אושרה. "מצד שני, זה ילד כל כך טוב. בסדר, אני אמא שלו. אבל כל מי שמכיר אותו חמש דקות יגיד לך את זה, כמה שהוא טוב ודואג לאחר. אני ניסיתי להגיד לעצמי, 'די, הסיפור נגמר, חייבים להתקדם'. אבל אי אפשר. נסגרות בפניו עוד ועוד דלתות".
אילו, למשל?
אלאור: "כשחיפשתי מקום להתמחות כקונדיטור, היו כאלה שפסלו אותי על הסף, וברור לי שזה בגלל השם שלי. התמחות זו עבודה ללא שכר, ומעסיקים תמיד שמחים לזכות בעוד ידיים עובדות, בטח כשהם לא צריכים לשלם על זה. אבל מתברר שלא כולם רצו את הידיים שלי. זה פוגע, אין מה להגיד. זאת דקירה בלב, במיוחד כשאני יודע שבכל מקום עבודה, אני תמיד נותן את כל הנשמה".
אושרה: "העדיפו לא לגעת בכותרת הזאת, 'אלאור אזריה'. אני לא יודעת אם אלה אנשים שמתנגדים לאלאור או לא, הרי אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד תמיכה בו. הם פשוט העדיפו לא להכניס את הראש שלהם למיטה חולה. זה מאוד כואב לי. אני לא יכולה לתאר לך כמה".
מישהו אמר לך במפורש, שהפסילה היא בגלל שאתה אלאור אזריה?
אלאור: "לפני שנתיים חיפשתי עבודה בתחום הבישול וההסעדה, והתקבלתי לחברה שמספקת שירותים למוסדות. הם התרשמו ממני והציעו לי שתי אפשרויות לעבודה - אחת במתקן צבאי, והשנייה עבור חברה פרטית. אני מייד ביקשתי את המתקן הצבאי, בשבילי זאת היתה הזדמנות להעניק לחיילים באהבה. אמרו לי שתוך יום־יומיים הכל ייסגר.
"אבל עוברים הימים, ולי כבר ברור שיש קצר, שהתעוררו בעיות. התקשרתי לאישה שניהלה את העניין בחברה ואמרתי לה: 'תהיי כנה איתי. תגידי לי למה זה מתעכב, בגלל שאני אלאור אזריה?'. והיא, באמת לא היה לה נעים, התחילה להתנצל. 'תקשיב, יש בעיות. אני כל כך מתנצלת. הקב"ט שלנו רוצה לחתום לך על אישור להתחיל את העבודה, אבל יש כנראה אנשים בכירים שם שהטילו וטו. לא רוצים אותך'".
אולי זה בגלל הרישום הפלילי, ולא בגלל השם שלך?
"בסוף עבדתי בחברה הפרטית והכל היה טוב, אז אני לא חושב שזה הרישום הפלילי. גם נאמר לי בפירוש שזה איסור שהגיע מלמעלה. אני לא יודע בדיוק ממי, כנראה בכירים במערכת הצבאית. אני חושב שאם הצבא חשב שאני יכול להחזיק תעודה של לוחם מילואים בצה"ל, וברגע שהשתחררתי נתנו לי ביד צו סיפוח ליחידת מילואים, אז אני יכול לעבוד במטבח או בקפיטריה של מתקן צבאי".
זימנו אותך למילואים בשלוש השנים האחרונות, מאז השחרור?
"לא. ואני הכי אשמח לעשות מילואים. לאן שיקראו לי, אני בא".
התעודה עדיין אצלך?
"מה זה אצלי, אני לא יוצא מהבית בלי שהיא עלי. לפעמים אני דווקא מראה אותה. נגיד, כשמבקשים לראות תעודה מזהה, או בכניסה לקניונים, כשבודקים אותי ושואלים אם אני נושא נשק. לפעמים אני מרגיש צורך להראות אותה".
כי היא כמו תעודת כשרות מבחינתך?
"יותר מזה. היא מבהירה את העוול והעיוות. בגלל מה שקרה כשהייתי חייל, אני פסול בהרבה מקומות באזרחות. אבל מבחינת צה"ל אני לוחם מילואים. שתי המילים האלה מופיעות על התעודה שהצבא נתן לי".
* * *
אנשים מזהים אותך ברחוב?
"כן. יש הרבה שניגשים אלי, מחזקים אותי. אומרים לי, 'זה לא הגיוני מה שקרה לך', או 'אנחנו היינו פועלים כמוך'. את זה אני שומע הרבה.
"כשהייתי עכשיו בטבריה עם ההורים שלי, ניגשה אלינו אמא שכולה, שאיבדה את הבן שלה במלחמת לבנון השנייה, וחיזקה אותי. אין דבר יותר מרגש מזה. אני אומר כל יום תודה על העם שלי. אין על עם ישראל.
"מצד שני, ברשתות יש דברים מרושעים. שולחים לי הודעות בפייסבוק בסגנון 'בקרוב מאוד אתה תגמור כמו גנדי וכהנא'. או שקוראים לי רוצח, גם דמויות בכירות. אפילו שבחיים לא האשימו אותי ברצח ובטח לא הרשיעו אותי ברצח, חס ושלום".
אתה בקשר עם חיילים ששירתו איתך בצוות או במחלקה?
"מהצבא יש לי שני חברים ששירתו איתי, שון שאבי ושחר קלר. הם כמו אחים שלי, מלווים אותי מאז, ומזמן הפכו לחלק מהמשפחה. מבחינת ההורים שלי, אלה עוד שני ילדים שלהם. יש קצין מהפלוגה שאני בקשר טוב איתו. הוא נחקר בסיפור שלי, לכן אני לא יכול להגיד את השם שלו. נתן עדות שחיזקה אותי.
"חוץ מזה, השאר לא בקשר איתי. לא יודע במה בדיוק מילאו להם את הראש. או שסתם הם לא רוצים בעיות, מפחדים. אבל זה בסדר, שיעשו מה שטוב להם. גם אם כואב לי, אני לא כועס.
"אצלי חברים זה כמו אחים. יש לי כמה חברים מהילדות, מהשכונה, מבית הספר. אנחנו אומרים תמיד שאם אחד ייתקע עם האוטו בנהריה, השני יגיע אפילו מאילת כדי לחלץ אותו".
ניסית ליצור קשר עם חיילים ששירתו איתך והם סירבו?
"פניתי לרבים מהם וביקשתי שיתראיינו לספר שאני עובד עליו כבר שנתיים. אמרתי להם, תגידו מה שאתם רוצים, הכל. אני לא מתערב לכם במילה, ואתם אפילו לא צריכים להיות מזוהים בשמות שלכם. תופיעו בראשי תיבות, אנונימיים לגמרי. אז היו כאלה שאמרו שהם לא רוצים, והיו אחרים שהתחמקו. לא חזרו אלי, לא ענו לשיחות. הבנתי את העניין והנחתי להם".
צ'ארלי: "כשהמחלקה שלו השתחררה מצה"ל, ביולי 2017, אלאור היה עדיין במעצר פתוח. החבר'ה שם התקשרו אלי וביקשו ממני להגיע לאירוע השחרור שלהם בבית החייל בירושלים. אני מגיע לשם, והם מוציאים חולצות שכתוב עליהן 'גדוד שמשון מצהיר: אלאור אזריה זכאי'. ניגשים אלי וטופחים לי על השכם, אומרים: 'הבטן שלנו מלאה על מה שקרה לאלאור'.
"פתאום מגיע קצין צעיר ומזהיר אותם לא לדבר איתי, אומר להם להתרחק, להתפזר. היתה שם תקשורת, וזה כנראה הלחיץ את הצבא. הם כבר לא חיילים בכלל, מה הוא מנסה לאיים עליהם?
"כולם התרחקו והלכו, ואני נפגעתי מאוד. באמת נפגעתי. בשביל מה זה היה טוב?"
* * *
לפני כשנתיים פתחה המשפחה בגיוס המונים לספר בשם "מחושך אל אור. ירייה אחת בחברון". היעד, יותר מ־150 אלף שקל, הושג בתוך חודש וחצי. "הקורונה עיכבה את התהליך, אבל זה יקרה והספר ייצא, אנחנו מתקרבים לסוף", אומר צ'ארלי. "נפלו על המשפחה הלא נכונה. אנחנו לא מניחים לזה ולא מוותרים על האמת שלנו. ואנחנו נשמיע אותה".
השמעתם אותה בשתי ערכאות, ובשתיהן היא נדחתה פה אחד.
"לא הכל נאמר, רחוק מזה. ואת מה שנאמר, עיוותו. הכל היה מעוות, לא היה פה משפט צדק. באירוע של אלאור יש ממצאים וראיות שמ"פ, מג"ד, מח"טים שיקרו תחת שבועה בבית דין צבאי, והכל בגיבוי של הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט ובעיקר של שר הביטחון בוגי יעלון, ברוך השם שהוא באמת לשעבר. יעלון גינה את האירוע והדגיש שאלאור פגע בערכי צה"ל, וכל זה שעות לפני שהחקירה בכלל נפתחה. אחרי ארבעה ימים הוא עמד בכנסת וקבע שאלאור הוא 'חייל שסרח, לא גיבור'. בהתאמה למסגור הזה התרחשו עוד הרבה דברים, ואנחנו נמחיש אותם. אני חושב שהרמטכ"ל אביב כוכבי עדיין יכול לתקן את העוול שנגרם לנו, ללוחם מצטיין ולמשפחתו".
אלאור: "מבחינתי זאת הדרך להוציא את הכל. שמעתי כבר הכל עלי ועל מה שקרה. אנשים ששירתו תחת מזגנים ניתחו את האירוע וקבעו קביעות מופרכות. אני רוצה להוציא את האמת, את העוול ואת עיוות הדין. ואני יודע מה תהיה התשובה של הצד השני - לא תשובה עניינית ונקודתית. אני אוכיח שאני זכאי, ואראה שהמשפט היה מכור. החומר שהיה מול השופטים הספיק כדי לזכות אותי. במדינה מתוקנת, היו כאלה שהיה צריך להעמיד לדין על מה שעשו לי.
"שני עדים מרכזיים נתנו עדויות מלאות בחורים, גרסאות שהשתנו בלי סוף. כל התהליך של גביית העדויות נעשה בצורה שהיא עיוות דין. הכניסו להם מילים לפה, הלחיצו אותם".
הכל הופיע בערעור שהגשתם. למרות שעדות מרכזית נפסלה, השופטים עדיין קבעו שיש בסיס להותיר את ההרשעה על כנה.
"אז אני אומר לך שיהיו הרבה הפתעות בספר. אפילו חלק מהאנשים ששפטו אותי התראיינו. הם לא דיברו איתי, אלא עם סופר שמלווה את כל הפרויקט והכתיבה. אבל הם דיברו, וזה יהיה מעניין".
צ'ארלי: "הבאנו חבלן מקצועי, שינתח את הסיטואציה עם ממצאים שלא הכרנו. הרי אחד הדברים המדהימים בסיפור הוא שהמחבל לבש מעיל, למרות שזה היה יום שרבי. אני זוכר את עצמי באותו בוקר עומד במטבח, מטגן לביבות ומזיע כולי. נוטף זיעה מרוב חום. המעיל הזה הוא ראיה קריטית שנעלמה.
"הצלחנו להשיג תמונות של המעיל שלבש המחבל. ראינו שהיה חלק גזור, בצד אחד ליד הכיס היה חור, ולידו שני חורים קטנים, שאפשר להעביר דרכם שני מוליכים כדי לסגור מעגל חשמלי. כלומר, היה פתח בתוך המעיל שבו הוחבא משהו".
המטען? זה נשלל על ידי בית המשפט ונקבע שהמחבל נשא עליו רק סכין. התמונות האלו לא היו בתיק?
"בית המשפט ראה את התמונות, הן מתוך התיק. אנחנו לא הכרנו אותן, אבל זה היה מונח מול השופטים בערכאה הראשונה. עורכי הדין לא טיפלו בזה. נעשו הרבה טעויות, לצערי. זאת רק אחת מהן, שאנחנו מתכוונים לתקן".
בראיון הראשון שלו לתקשורת, שפורסם ב"שישבת" באוגוסט 2018, הדגיש אלאור שאין בו שום חרטה ורסיס של ספק שפעל כשורה, בניגוד מוחלט למה שפסקו בתי הדין הצבאיים.
במרחק הזמן, יש דברים שאתה רואה אחרת היום, אפילו במעט?
"אין בי שום חרטה, כלום. התשובה שלי לא תשתנה בחיים, גם בעוד מאה שנים. אם הייתי חוזר לשניות ההן באירוע בחברון, הייתי עושה בדיוק אותו הדבר. פועל בדיוק כמו שפעלתי, לא משנה כלום. כי פעלתי כמו שצריך".
אתם מרגישים שהספר הזה יאפשר לכם להתקדם הלאה?
צ'ארלי: "את אושרה ואותי זה אולי ירגיע וישחרר קצת. אני לפחות מקווה. את אלאור אני לא חושב שזה ישחרר. כואב לי הלב כשאני אומר את זה, אבל הוא תמיד יישא את זה, אל תתרשמי מהחיוך שלו. זה סיפור נורא בעיניי. חייל בצה"ל, שהפך לכלי במשחק פוליטי".
מול אלה שביקרו אתכם, היו גם רבים שהביעו תמיכה. 50 חברי כנסת חתמו על עצומה להענקת חנינה שהוגשה לנשיא, והיו כאלה שבאו אליכם הביתה לחזק את ידיכם. שמעתם מהם מאז?
"לא. הם באו עם צלמים, הצטלמו והלכו. איפה הם היום? שאלה טובה. נעלמו, התאדו. אני פניתי לחברי כנסת רבים כדי להוכיח להם שנעשה לנו עוול. אלאור לא רוצה שאגיד שמות, ואני מכבד אותו. הוא רק רוצה לברוח מהמערבולת הפוליטית ששאבו אותנו לתוכה, והוא צודק. על דרך החיוב אני יכול להגיד שהיה פוליטיקאי אחד שבא לפה בלי מצלמות כדי לדבר איתנו באמת, וזה אלי ישי. זהו. חוץ מעו"ד שפטל ומשרון גל, שממשיכים להתעניין בשלומנו ולרצות בטובתנו, השאר פשוט נעלמו".
אני שואלת את אלאור את מי היה רוצה לראות אצלו בעסק החדש, קונה מאפה או מזמין קפה. "המקום קטן, אבל היה חשוב לי שיהיו כמה שולחנות, שיהיה מקום נעים לשתות בו קפה", הוא אומר. "אני רוצה שבוגי יעלון יבוא. אני אכין לו את הקפה הכי טוב, אזמין אותו לרוגלך שאכין במיוחד. שרק יסתכל לי בעיניים ויגיד לי אם הוא לא חושב שטעה כשמיהר לקבוע שסרחתי. אם הוא חושב שזה בסדר ששר ביטחון קובע שאירוע הוא 'מנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ויטופל במלוא החומרה', לפני שהאירוע בכלל נחקר.
"אני לא יכול להשתחרר מזה, לא מסוגל. ניסינו בלי סוף לדבר איתו, הצענו לו שיתראיין לספר. ניסינו גם להתעמת איתו. כן, להתעמת. הגענו לאירועים שהוא נכח בהם, כדי לעמוד מולו ולדרוש שיסביר למה הוא בעצמו רמס ערכים, קודם כל את ערך החפות. אני חייב להגיד לו את מה שהוא יודע בתוך תוכו, שיש לו חלק גדול בעוול שאני מרגיש שנגרם לי. סליחה, לא שאני מרגיש שנגרם לי - שאני בטוח שנגרם לי".
lanskinam@gmail.com