It sometimes happens to you on Friday morning that the fridge is empty and you say to yourself: Tovia, I wish someone would make you an excellent Shabbat dinner without you even asking? If this happens to you from time to time, listen to my advice: invite Zaffer to your home for dinner and you will have a meal of a lifetime.
I didn't know this myself when I ordered Zapper.
He agreed to my invitation to come to dinner, and before Shabbat arrived, he and his wife appeared at the door with several pots, and more pots, breads and desserts.
and pots
"What is it?" I ask.
"It's a Turkish tradition," they both explain, "that's how we do it in Turkey; we're all like that."
I don't buy it, and in an instant I say to myself: we must go to Turkey and check it first hand.
Yes, this is how I live my life - on the edge: deciding to fly from moment to moment.
"Galata is a nice place," comments Zaffer.
Galata, it turns out to me, used to be one of the largest Jewish neighborhoods in Istanbul, a "Jewish ghetto", and even today it has three active synagogues.
You have to visit there, don't you?
I book a hotel room in Galata and the next day I leave for the airport.
The Turkish Airlines flight lands on time at the airport in Istanbul on a fine and pleasant Sunday, and I take a taxi to the hotel.
The taxi driver is friendly.
He speaks to me in Turkish and I answer him in Yiddish, which is a nice way to chat with strangers - try it!
After an hour or so, when we arrive at the Galata Tower, the negotiator says - via Google Translate - "We have arrived."
I can see the tower, but not the hotel.
where is the hotel?
"Down the road".
Why don't you drive me there?
I have a very heavy suitcase and I don't feel like dragging it.
"It is forbidden to drive on the street of the hotel."
Who forbids, Erdogan?
A fall that is ascension
I have no choice and I get out of the taxi.
I drag the suitcase, about 25 kg, down a very steep slope, and it in turn drags me down at the speed of light. I stumble, lose my balance and roll down, and in the process dislocate my left leg and it changes its position by about 30 degrees and straightens up towards the Black Sea , unlike the other body parts.
Time passes lazily and two seconds pass, which are like eternity, until five Turks appear out of nowhere, and each one of them rushes to help the Jewish Shamad and make various offers.
A siren soon sounds and then an ambulance appears, and I find myself surrounded by Turkish paramedics, who, as far as I understand, do not intend to cook me any food, nor to sit down, nor for days on end.
As I lie motionless in the ambulance, a Turkish paramedic rubs his fingers on my Apple Watch and diamond ring (yes, I have one) and says in fluent English: "Nice watch. Apple? How much? Nice ring. That diamond? How much?"
- He points to a plastic case containing unused needles and barks: "Tip! Tip! Tip!"
I'm not sure about it, but maybe he's hinting to me that he wants a tip?
Or maybe he even threatens to inform on me to President Recep Tayyip Erdogan?
He continues to run his fingers over my watch and ring, again sending thick hints of blood and gore.
He's not a zapper.
Fortunately, the ambulance finally arrives at the hospital, which I understand is a government hospital.
The greedy paramedic rolls me into the ER on a stretcher, and as soon as we get close to what looks like a hospital bed he grabs my pants and pulls me to the bed like a cow in a slaughterhouse.
At that moment a doctor walks by and gives me a very focused look.
"I know this man!"
He tells the team.
I don't know this Turkish doctor, and maybe he's confusing me with someone else, but the staff recognizes his authority and starts treating me right away.
An orthopedist appears and pulls the wayward leg back, towards Istanbul, and sends me for an X-ray and a CT scan.
"You broke your leg and I suggest we operate on you right now," says the doctor after the results are received.
I refuse surgery.
A nurse casts me and fastens the cast with a bandage, and I am escorted to the hotel.
It hurts, but that's life.
The mosque will wait
In the morning I drag myself to the dining room on the roof terrace of the hotel.
The view is breathtaking, all around mosques of all kinds and types, and I wonder if in my condition I could walk around the streets of this historic city.
A young man sits at a nearby table.
Out of boredom I turn to him and ask: "Fon wan kimt a yiyd?"
"Sorry?"
where are you from
"Palestine".
Where in Palestine?
"Tel Aviv".
Say, I ask, do you know where Hagia Sophia is?
Hagia Sophia is an important historical building that used to be a church, then a museum, and now it has been repurposed and functions as a mosque.
The Palestinian from Tel Aviv looks out.
A large mosque rises above the hill in front of us, and he points to it.
"This is Hagia Sophia."
Sure?
"Hundred percent!"
A Turk standing next to me tells me that the Palestinian from Tel Aviv is wrong and misleading, and the same will not be done in our places.
"It's not Hagia Sophia; it's the Suleymaniye Mosque. It's a beautiful mosque, you should go visit it."
A bit pretentious of him to suggest that I "go" somewhere.
But who will I complain about?
I was super smart and refused to go into surgery, and now I have a broken leg and a cast.
How am I supposed to go anywhere, let alone a mosque?
I contact the Jewish community, and one lady, who she says is friends with a very important doctor there, suggests that I go immediately to the American hospital in Istanbul.
"It's the best there is," she says.
Well, if my heart desires to visit the Sulaymaniyah Mosque soon, I should listen to her voice.
American Hospital, I am told, is a private medical facility that serves the wealthy and those with excellent insurance coverage.
There they will not carry you in your pants to transfer you to a hospital bed.
"The doctor is waiting for you, sir", this is how I am greeted when I arrive at the place.
The important doctor, a friend of the Jewess, entered his office accompanied by a professor of orthopedic surgery.
They both carefully examine my leg and the results of the tests from yesterday and announce: nothing is broken, but it is close to breaking.
I will have to use crutches, replace the cast with a special medical shoe ($580) and take another x-ray.
Total: $1,000.
"Come next week," they tell me, without touching the Apple Watch.
I walk out, a free man on crutches.
The prayer time arrives, and the muezzins of Istanbul loudly announce "Allah is Akbar".
God is the greatest, the most powerful.
It's good to know that in Turkey there is something stronger even than the dollar.
And when the prayer ends and the muezzins are silent, the contact woman from the Jewish community informs me about a synagogue called Neve Shalom, which is not far from my hotel and is worth a visit.
I will postpone the visit to the mosque for another day, I muse.
I made an appointment at the synagogue
Well, easier said than done.
The synagogue is as secure as a nuclear reactor, and requires registration before arrival.
What justifies such precautions?
In 1986, I am told, a terrorist appeared in the synagogue and shot worshipers at the morning prayer.
More than 20 people were killed.
In 2003, two synagogues were attacked at the same time, and again the death toll exceeded 20 people.
I register, and when the appointed day comes, I appear in the holy place on crutches.
Let me tell you: you will never truly know Turkey unless you walk its streets on crutches.
Everywhere I go, Turks of all kinds and species immediately clear the way for me, passers-by reach out to help me move and vendors offer me a chair.
It's endearing.
I enter the synagogue, sit down and stare at the many hundreds of empty seats.
In the past, I suppose, this place was packed with worshipers, and judging by the synagogue's furniture and its splendor, it seems that these were worshipers with pennies in their pockets, the kind of patients that the American hospital would love to serve.
Several men, with impressive cameras, enter.
They place the tripods and photograph the prayer hall from all sides.
Why don't you use an iPhone, I express my astonishment to one of them, the iPhone has a good camera!
"It's a documentary for the main TV station in Turkey," he explains a little impatiently, "Parvas mishsto zeich even erin? Parvas steksto dain naz di geella zeit? (Why are you even interfering? Why are you poking your nose everywhere?)"
Sorry.
Three young Turkish women who appear to be in their 20s also enter the synagogue.
All three, it turns out, are philosophy students.
One of them, half Turkish and half British, dreams of moving to London and doing theater there.
Where are you from?
she asks.
"I'm a milkman".
The young women tell me that Turks in general do not like Arabs.
Oops.
I tell them that my father is of German descent, and they are very impressed.
Germans actually like them.
go figure.
You are in a Jewish prayer house, have you ever been to Israel?
IM asking.
The half-British woman declares that she will not visit Israel because "Israel is killing Palestinians."
The second young woman says that she will not go to Israel because "Hamas always bombards the Israelis with missiles."
She doesn't want to move to Britain, or anywhere else, because she doesn't want to "disappoint Atatürk", the father of modern Turkey, and her dream is to become a professor of philosophy.
The third young woman, very fair and her ears and nose studded with noses, dreams of leaving Turkey "to any place that is not Turkey" - except for Israel - "because of the conflict".
None of them had ever seen Israelis, according to them.
With perfect timing, several Israeli tourists enter the synagogue at this moment, and I reveal to the young women their origin.
They are completely surprised that the Israelis "look just like us".
I was also born in Israel, I confess to them.
How does this fit in with my Syrian-German heritage?
I don't know, and in any case they don't notice the contradiction.
Instead, the future professor proudly tells me: "I know a few words in Hebrew."
what words
"seven".
What is seven?
"well".
big.
Beer Sheva!
"I know more words."
forward!
"Rachel".
In the end she will do a conversion from philosophy to Hebrew.
The members of the camera crew listen to our conversation and one of them approaches me, probably out of an impression of my Syrian-German-Israeli identity, and asks: "Would you mind appearing on Turkish television for a special program about racism, xenophobia and anti-Semitism?"
Why not?
I am heavy walking, not heavy here.
"Our main topic will be 'Jews - how to understand them'. We will have some questions."
Like what?
"Do the world understand Jews, and do the Jews explain themselves properly? Does anti-Semitism still exist in the 21st century? And the biggest question: In Turkey, they think that the Jews rule the world. Is that true?"
Excellent questions, I'll contribute my shekel.
"We can also talk about the Holocaust and similar issues," he says.
"For example, did you lose any family member in the Holocaust in World War II?"
I announce my willingness to be interviewed, and we agree to meet when their schedules allow.
Outside I meet a Jew who is married to a Muslim woman and still loves synagogues, and he suggests that I also visit the Ashkenazi synagogue, which is not far from here.
I will try.
What Turks like
In the evening I go out to eat an authentic Turkish meal.
I order a taxi, and within a few minutes arrive at a restaurant in Galataport, a place worthy of rich Apple Watch owners of my status.
"The most important things for the Turkish people," replies one of the diners there to my question, "are the flag, the land and Islam."
I have a feeling that Turks don't like Arabs.
This is true?
"We hate them."
Why?
"For many reasons."
Start with the first one.
"First, the Arabs cheated the Ottoman Empire. Second, for us the woman is the most important part of the family, and a man who beats his wife - his hands are cut off, but the Arabs have no problem beating their wives!"
When I go to the mosque, it's signed and done with me, I'll look for the beaters and wonder about their jar.
when will i go
Next week.
This week I am with the Jews.
Here, someone from the Jewish community suggests that I visit another synagogue, the 'Tree of Life', "where they serve a great meal after the prayer".
You will never catch me turning down a free meal.
The food is not who knows what, unfortunately, but there are things more interesting than food.
Yes!
Right next to me sits a man called Eddie, and he introduces himself to me in Hebrew as a "banana seller" from New York.
What is he doing in Istanbul?
"I came here to attend a friend's wedding. It's a wedding with a budget of 2 million dollars. Would you like to join?"
Will there be a cholent?
Probably not, but I'll come anyway.
"Come on Shabbat evening and I will let you in as my guest."
You can?
"I have four reserved seats."
Are you alone?
"No. I'm here with three other people from Israel, but I can add more."
Sure?
"Listen: I'll give you my room number in case there's a problem."
room number?
"I'm staying at the hotel where the wedding will take place, the 'Four Seasons'. I'll wait for you at the entrance."
we closed
As I was leaving the synagogue, one of the Jews approached me, all trembling.
something happened?
"Your dome!"
what about her?
"Take it off immediately! You can't walk down the street with a cap!"
I do as he says and return to my hotel.
In the morning the phone rings, and the number of the American hospital appears on the screen.
"I suggest you do an MRI in a few days and I'll give you the results," says the professor.
Another 700 dollars went. Where do you leave envelopes?
And when the time comes, and my first Shabbat in Istanbul goes out to the sound of muezzins, I will hurry to the 'Four Seasons' hotel as we agreed.
I'm going to a wedding.
At the entrance I looked for Eddie.
in vain
I follow the increasing music, until I am stopped by a lady holding a tablet with the names of the guests.
I'm here with Eddie, I declare honestly.
"Are you Eddie?"
No.
"Who is Eddie?"
Member.
"Eddie what?"
Not sure how to spell his last name.
"But you came here because of Eddie?"
Eddie invited me.
"Who is Eddie?"
He is a friend of the father.
"Whose father?"
of the bride.
or the groom's.
I'm not sure.
"And he invited you?"
Yes, he invited me to join him.
It has four reserved seats.
She searches the tablet for Eddie.
"There is no steam here."
Maybe he spells his name differently.
But I can tell you for sure - Eddie is from New York!
And I can spell
"New York"!
"Where are you from?"
New York.
"Let me check. I'll say Eddie from New York invited you and that you're from New York too. Okay?"
bye
"Sorry?"
Yes, be healthy.
Five minutes later the lady returns.
"דיברתי עם הכלה, והיא אמרה להושיב אותך ליד השולחן. ברוך הבא!"
היא מושיבה אותי ליד שולחן נשים. זהו שולחן ארוך במיוחד, שבו חלק מהנשים עוטות חיג'אב אך אחרות מציגות מחשוף נדיב. אני הגבר היחיד בשולחן, ואין לי חיג'אב וגם לא מחשוף. כל מה שיש לי זה קביים. אלוהי העם הנבחר, איך הכנסתי את עצמי לברוֹך הזה?
לידי יושבת גברת העונה לשם קַנסוּ, שאת דדיה החשופים - כ־90 אחוז מהם, אם לדייק - ניתן לראות אפילו עם תעודת עיוור. את בטח אתיאיסטית גדולה, אני אומר לה. "לא. אני דתייה, אבל בדרכי שלי".
כפי שאתם יכולים לנחש, בינתיים אין שום סימן חיים ממיודענו אֶדי. איפה אדי? רק הנביא מוחמד יודע. אולי יש חתונה נוספת במלון והגעתי לחתונה הלא נכונה?…
הזמן זוחל לאיטו, ולבסוף - הנה אדי, בשולחן הגברים ממול!
"איך הגעת לכאן?", הוא משתומם, "חיכיתי לך בכניסה!"
טוב, לפחות אני לא רוקד על שתי חתונות.
מה הסיפור עם דגל טורקיה, אני שואל את הגברת עם ה־90 אחוז בחוץ, למה מתנופפים דגלי ענק ברחבי העיר? עדיף שאדבר איתה על דגלי לאום ולא על חזיות, אני חושב לעצמי.
"האדום על הדגל מייצג את דמם של האנשים שנפלו ב־1389 בקרב קוסובו, ועל הדם הזה משתקפים הירח והכוכב ממעל".
קנסו למדה קולנוע בלודז' שבפולין, היא מספרת לי. "הם לא אוהבים שם יהודים. יהודי־ישראלי אחד - אגב, גברים ישראלים נראים ממש טוב! - יצא עם איזו בחורה, ואיך שהם נכנסו בפעם הראשונה למיטה הוא סיפר לה שהוא יהודי. היא ישר קפצה מהמיטה, תפסה את התיק שלה וברחה החוצה. אני אוהבת את כולם, אבל ערבים אני שונאת. הם באו לארץ הזאת כדי לחסל אותנו, הטורקים. זה מה שאני חושבת".
קראתי באיזה מקום על חוק חדש בטורקיה, שאם אומרים משהו שעלול להיות פוגעני כלפי החברה יכולים מהר מאוד להגיע לכלא לכמה שנים טובות. את לא חוששת?
"לא".
איך לא?
"ארדואן הוא מאזור הים השחור, וגם אני. הוא לא יכניס אותי לכלא".
גם בּוּרַק, ידיד שלה, לא אוהב ערבים. "ארדואן רוצה שנהיה ערבים, אבל אנחנו לא ערבים".
למה אתה מתכוון?
"הוא בונה מסגדים גדולים בכל מקום!"
תיקון קל: מסגדים היו בעיר הזאת הרבה לפני שארדואן בא לעולם, ויש להם רמקולים שניתן לשמוע אותם כל הדרך לגן עדן, למקרה שאלוהים ומוחמד נביאו שניהם כבדי שמיעה. אלה מסגדים יפים בעלי צריחים נהדרים והם מזכירים לי את חַלַבּ, מקום שמעולם לא הייתי בו.
רק לפני כמה שנים, מספר בורק, צעירים היו מברכים זה את זה ב"הלו" נורמלי, אבל עכשיו הם אומרים "סלאם עליכום". למה? "כי ארדואן".
אתה קרוי על שם אל־בוראק, הסוס השמימי של הנביא מוחמד שהטיס אותו לאל־אקצא?
"נראה לי…"
החתונה מסתיימת אחרי כמה שעות, ולמחרת בבוקר מתקבלות תוצאות ה־MRI שלי. "הרגל שלך נכנסה לטראומה, ואתה צריך להמשיך להשתמש בקביים עוד חודש בערך", אומר המנתח הראשי, וממליץ לי להימנע מהליכה ממושכת ופשוט לנוח.
בעקבות הפאשה
ובכן, לא לפני שאלך למסגד סולימאנייה. הגיע הזמן!
הבזאר הגדול, שהוא גם המפורסם שבבזארים הטורקיים, שוכן לא הרחק מהמסגד. הוא מזכיר את השוק בעיר העתיקה בירושלים, רק גדול ונקי ממנו בהרבה, ושום ישו לא צועד שם בדרכו להיצלב, אלא סתם יהודי המדדה לו על קביים.
הבזאר הומה אדם, והטורקים זזים הצידה כדי לפנות מקום לאפנדי הצולע, הלוא הוא עבדכם הנאמן. חלקם מציעים לי כיסא, אחרים בקלאווה עם תה מהביל, וכולם אומרים "סלאם עליכום". היחידים שלא מזיז להם כשהם נתקלים בקביים שלי הם תיירים דוברי עברית ודוברי ערבית המבקרים בבזאר. שני בני הדודים האלה, מה לעשות, רחוקים בנימוסיהם שנות אור מהטורקים.
מחוץ לבזאר אני מבחין בשלט המכוון אל עבר המדרסה וקבר סינאן פאשה הגדול.
לפי פרסום של רשות העתיקות בישראל, סינאן פאשה, אדריכל החצר של סולימאן הראשון ("המפואר"), היה האדריכל שתכנן את חומות ירושלים, ואני מחליט לבקר אצלו.
כנגד שלוש בנות, בבית הכנסת באיסטנבול, צילום: איזי טננבום
האחראי למקום מזמין אותי לכוס תה מהביל ואומר לי שאני צריך לשמוח על כך שאני הולך על קביים, שכן זו מתנה מאללה במיוחד בשבילי: אללה רוצה שאחיה חיים ארוכים.
תחזור שנית?
הוא מעניק לי שתי חוברות חינמיות ובהן 25 תרופות פלא לחולים, מתנת האל. אני מתחיל לקרוא: "הו, חולה חסר אונים! אל תהיה חרד, היה סבלני. מחלתך אינה מיועדת להסב לך מכאוב, היא עצמה התרופה לחולייך".
לפי העלונים, מי שאינו סובל ממחלות חייו יהיו קצרים, ולעומת זאת תועלתן של מחלות היא ש"הן אינן מאפשרות לחיים לחלוף מהר; הן מביאות לאריכות ימים".
איפה אני? מה זה המקום הזה?
"עכשיו זה מרכז תרבותי", אומר האחראי, "ופה נמצא קברו של סינאן פאשה. התדע מי היה סינאן פאשה?"
ידוע ידעתי.
"מי?"
האדריכל שתכנן את חומות ירושלים!
"לא! 'פאשה' זה גנרל, ואנשים שאינם יודעים טורקית מתבלבלים לפעמים בין סינאן הגנרל לסינאן האדריכל, בין סינאן פאשה למימר סינאן. הפאשה קבור כאן, אבל האדריכל קבור מחוץ למסגד שתכנן. נכון שהוא היה בין השאר האדריכל של מסגד סולימאנייה ושל חומות ירושלים, אבל הוא היה אדם עניו ונחבא אל הכלים, ולכן קברו נמצא מחוץ למסגד".
מסגד סולימאנייה, במרחק עשר דקות הליכה מהפאשה, ממוקם על הגבעה השלישית של איסטנבול. שאללה יסלח לי על שאמרתי זאת, אבל מסגד סולימאנייה עוצמתי ומרהיב יותר מאחיו הצעיר אל־אקצא. אלא שעכשיו, כשסוף־סוף אני כאן, תשומת הלב שלי נודדת למקום אחר לגמרי: המימר.
איפה המימר, אני שואל, אבל אין איש יודע.
אני יוצא מהמסגד, ואכן מחוצה לו, בדיוק כפי שאמר האחראי, קבור מימר סינאן העניו בגפו.
הזמן אץ־רץ, ועכשיו צריך למלא את מצוות הרופא ולנוח קצת. אבל איפה? ובכן, למה לא באולפן הטלוויזיה הטורקי?
"האם כל היהודים עשירים?", שואל אותי המראיין כשאני מתיישב.
הלוואי, אני עונה.
"האם היהודים שולטים בעולם?"
הלוואי, אני עונה.
"האם כל היהודים מתכננים לחיות בישראל יום אחד?"
שאלה זו, עולה בדעתי, צריך להפנות ליהודים האשכנזים באיסטנבול.
שאלת רב
ובשבת בבוקר אני מדדה לבית הכנסת האשכנזי של איסטנבול, אחרי שאני נרשם וממלא את פרטיי כמתחייב.
בית הכנסת המרשים הזה הוקדש לקיסר פרנץ יוזף הראשון בשנת 1900 על ידי הקהילה הגרמנית־אוסטרית־ישראלית, וכעת הוא ניצב ריק כמעט לחלוטין.
בסך הכל יושבים שם 12 מתפללים, שאף אחד מהם לא אשכנזי. וכשהם משמיעים את המשפט "ולעלובת נפש תושיע" שאחרי קריאת ההפטרה - המילים מחלחלות עמוק ומטלטלות את שומען בכל רמ"ח איבריו.
אני נכנס לשיחה עם כמה מתפללים, ואחד מהם אומר לי: "אנחנו ספרדים ומתפללים כמו ספרדים, אבל בימים הנוראים מגיע לכאן שליח של חב"ד והוא מתפלל בנוסח חב"ד, לא בנוסח שלנו. הוא הגיע לטורקיה לפני כמה שנים והכריז על עצמו כרב הראשי של יהודי טורקיה האשכנזים. יש לנו רב ראשי, רב שאנחנו אוהבים! אף אחד לא צריך עוד רב ראשי. תראה כמה אשכנזים דתיים יש לנו כאן!"
צודק. וכמובן איני שואל אף אחד כאן, אנשי שׂיבה כולם, אם הם מתכננים לחיות בישראל ביום מן הימים.
ואחרי שיצאה לה השבת אני שם פעמיי ללשכת הרב הראשי לטורקיה, הרב יצחק חלבה. אנו נפגשים במשרד ה"זמני" של הרבנות, ששוכן כבר כשנתיים בבניין משרדים יוקרתי. מדובר ביהודי חכם, מצחיק ומלא חיים, שבגדיו מסורתיים וצבעוניים. אנו מעשנים יחד כעשר סיגריות בתוך פחות משעה, בעוד אני לוגם להנאתי קפה טורקי טעים מספל בגודל אקסטרה לארג'.
Rabbi Halba says that the Jews of Turkey are completely protected by the Erdogan government, and that the government ministers "love Jews".
He adds that the Turkish Muslims love the Jews more than their secular brothers, and that the current Turkish government is more pro-Jewish than the German government.
Allah knows if it is true.
And in the meantime, my time here is just one more moment.
With crutches in my hand and the dome instead of hidden, I get on a Turkish Airlines plane, with a depleted wallet but a heart full of resonators.
Hello Zafar.
Shall I come to your place for dinner?
Tovia Tannenboom is a journalist, playwright and writer.
His next book about ultra-Orthodox society will be published this year by Sela Meir
were we wrong
We will fix it!
If you found an error in the article, we would appreciate it if you shared it with us