When Irena Maayan is asked what the nature of her relationship with her father is, she pauses for a moment and clears her throat.
"When I was a child, my father was a violent and very angry man. He beat my mother and my brothers, but he would not hit me," she chooses words.
"Actually, I had a permanent dissonance in relation to him: on the one hand, I experienced many difficult events that he created inside the house, but on the other hand, he also had many moments where he was an ideal father for me. A father who hugged me, sang me songs and took us on trips. It was very misleading".
She is 29 years old today, married and the mother of a daughter.
Works as an emotional coach, gives lectures on behalf of Witzo and the Harov Institute on the effects of violence on children.
On her own initiative, she shares her childhood experiences with others in order to convey the central and important message: even children who grew up in the shadow of violence, even though they did not receive the beatings themselves, are in fact victims of violence.
Violence, Irena will recount with a shudder, was the routine at home - as a child, as a teenager, and later in nightmares and memories that she tries to repress as an adult.
Secondary violence, which was not directed directly at her, but left her scarred, scared, with a constant sense of vigilance as to when the next terrible thing would happen in the house.
"When talking about someone who directly experiences violence at home, it is customary to describe a circular situation: there is a trigger, a violent reaction comes, then there is what is known as a 'honeymoon' - until the next trigger for violence arrives. But there is something about being 'only' exposed to violence, without experiencing it directly On my flesh, kept me awake.
"I kept waiting for the next thing to come. That's how my brain worked. I didn't receive a blow that supposedly ended the situation at that moment, and then I could say, 'Okay, until the next time I'm a bad girl, I have peace.' My feeling was that at any given moment someone could die in the house At any given moment someone can get hurt.
"I remember that as a 9-8 year old girl, when I got a mobile phone for the first time, every time an ambulance passed by on the street I would immediately call my mother, just checking that she answered me and that she was okay. Today I know it was due to the constant fear."
Illustration: A child witnesses violence in his home, photo: Getty Images
"trying to protect mom"
The feelings that Irena describes are not unique to her.
Other people who grew up in an abusive home, and with whom we spoke for the purpose of this article, described in the night feelings of helplessness, with a desire to protect the injured party in the home - along with managing ambivalent relationships with the offending party.
Sarit Carmel, who grew up in the shadow of a violent father, even though he did not beat her directly, remembers how she would hide herself and act like a "good girl", so that her father's anger would not be directed at her.
Bar Star, on the other hand, took on the role of mother's guardian and constantly tried to please father.
The three of them do not forget the sleepless nights, the great feeling of shame that accompanied their lives like a cloud, and the high mental walls they built around themselves, trying to deal with the chaos that occurred within the walls of the house.
All three also started families, and today they dedicate their lives to helping others.
Irena, as mentioned, is an emotional therapist.
Sarit is a lawyer and mediator who deals with family law, out of a sense of mission to protect the children whose souls have been wounded.
Bar is a parenting instructor, who puts the emphasis on dealing with violence in the home and proper discourse on the controversial issue.
They all went through processes on their own, without significant assistance from the state, and now it is important for them to convey the message that the children who grow up alongside violence must not be forgotten, and that they must be helped to develop as independent and strong adults.
The data is difficult: according to the Vizo violence index, which is published every year, about 600,000 children are exposed each year to violence on any issue in their homes.
However, according to the data of the Ministry of Welfare, in 2022 only 1,492 children were treated in domestic violence prevention and treatment centers, and only 1,056 children were treated in shelters for battered women.
This is a tiny number, representing less than one percent of the children exposed to domestic violence in Israel each year.
The Ministry of Welfare would like to emphasize that children who are victims of domestic violence are treated in various settings such as foster care services, boarding schools for children and youth, etc., therefore it is difficult to accurately estimate the number of children who are in the circle of violence.
The ministry, it was reported, will carry out a study aimed at estimating the extent of victims found in the cycle of violence, in order to formulate a policy to address the problem.
From data that is published every year in the statistical yearbook of the Council for the Peace of the Child, "Children in Israel", in 2020 (the year of the Corona virus) there was a 19 percent increase in the number of children and youth who were exposed to violence between their parents, and who were treated in the framework of 67 centers for the prevention of family violence.
Despite this increase, the great majority of children exposed to domestic violence are still unknown to the authorities and do not receive treatment.
According to Anat Ofir, Director of Child Abuse and Neglect Prevention at the Harov Institute, which works to develop knowledge and train professionals in the field of abused and neglected children, the treatment of these children falls through the cracks due to several reasons.
The main reason, according to her, is budget.
In 2017, an inter-ministerial committee plan to deal with domestic violence was approved, but the plan was not properly budgeted.
In the State Comptroller's report for 2021, it was noted that from 2017, only 128 million shekels were allocated - out of a budget estimated at 300 million - for the implementation of a national program to deal with domestic violence (the budgeting concerned the years 2017-2020).
In 2021, the Ministry of Welfare's budget received an addition of NIS 55 million for the treatment of domestic violence, and in 2022 an additional NIS 50 million was added.
But as stated in the report of the Center for Citizen Empowerment and the Women's Lobby, published in March 2022, "in view of the long time required to carry out the procurement procedures and staffing the required personnel, the situation on the ground is still very far from being satisfactory."
And in the absence of budgeting and manpower, the plight of the "transparent" children, those who are not identified as being exposed to direct violence and therefore are not treated - is louder.
Irena Maayan.
"I saw my father in pain and suffering all the time, so I didn't feel it was possible to be angry with him. My feeling was that we were all 'victims' at home", Photo: Efrat Eshel
Irena Maayan in her childhood, photo: from the private album
"A pattern of satisfaction has formed in me"
Irena says that for years she grew up with a real sense of confusion in front of her father, when she has trouble distinguishing between the loving person he was - and the scary person who put his fear in the house.
"In my experience, there was actually no one to blame, because when I saw my father in so much pain and suffering all the time, I didn't feel that it was possible to be angry with him. My feeling was that we are all 'victims' in this story. That was the experience."
She was born in Haifa, was in her mother's womb when her parents immigrated to Israel from Siberia, with two older brothers and another younger brother.
"Explosions at home" were, according to her, always.
"It was clear that there was someone very strong, obsessive, jealous in the house. I was born into a reality where there is not much money and there is a lot of frustration on the part of my father, which resulted from a lack of self-fulfillment. My father was a construction worker, my mother a housewife. He forbade her to work. There was a dictatorship in the house : When we go out, who she is allowed to meet, everything went through him. Even what we wear.
"I don't remember a lot of things that happened, and part of that is due to the fact that I wasn't beaten myself. Because there was nothing physical about me, my post-traumatic defense was simply to be in a different place in my mind. When I started to deal with it, after I grew up, the first memory that came to me was that I 8 years old, we are with friends and dad drinks alcohol. One of the main triggers for dad's violent outbursts was drinking. When alcohol was involved, we all knew it was going to be all the more difficult and painful.
"I remember when we got home, I was really scared. We were sitting in the living room, my two older brothers and I, and we heard mom and dad fighting behind the wall, in their room. We heard the stressful commotion. When my parents were fighting, I listened to every word that was said. I was constantly looking for what I could do with Their fight, what is better than the verbal information inside the fight.
"And I also asked myself, maybe I did something wrong today that caused them to fight like that, caused my father to react like that. It's a guilt that met me very quickly. And there was another guilt: that my brothers are kidnapped - and I'm not."
Why, according to your testimony, did your father refrain from directing violence directly at you?
"First of all, I was a girl, and this is something that my father really wanted. In general, on a cultural and educational level, we had a different attitude towards girls than boys. And there was also the fact that I was a very obedient girl. The most non-rebellious, the most pleasant like that, was kind and did everything to To be the one who loves her."
The satisfaction came from your fear at home?
"I think it comes from a place of self-defense. Today, when I look at it from the worlds of therapy, I understand that when the parents are not satisfied, the thought as a child is, 'They are not satisfied with me.'
"It seems to me that this is what I wanted to produce. That everyone would be satisfied. But there was also a lot of guilt towards my brothers, who actually suffered."
How did you behave when your father used violence around you?
"I remember that when my younger brother was really tiny, and he would be exposed to problematic situations at home, I would run to him in the room and reassure him that it would soon be over and that everything would be fine. He would scream in tears when it started, loud screams. Because of the fear.
"I think that in my initial instinct I just thought where I could be most helpful, and to whom. It's like running a battlefield: checking who needs my help the most, who is most hurt. There were many events at home where the feeling was that I had no one to help."
Did you share your plight with someone? Professionals, companies?
"I didn't share at school what I was going through, and I don't think anyone dared to ask me. But in my intuition I felt that there were people around me who knew. I didn't bring girlfriends home either. My father didn't like us getting involved in anything, so if I went to a girlfriend - it was Secretly, when a class was suddenly canceled or when he worked late - and I took advantage of it. Only on my birthday would other children come to me."
Sarit Carmel
"As a child I was ashamed of my home, of my parents, I would walk away without looking up, so that no one would talk to me", photo: Efrat Eshel
Sarit Carmel as a child, photo: from the private album
"Today I have light and strength"
Over the years, after she learned to hide what was happening in her home and devoted most of her time to being loved and accepted, Irena's severe stress and pressure gave their signs in her body.
"There were many times when I wet myself in the chair, in class, it was not enough to go to the bathroom. I think that in my mind I was an excellent player in front of the others. I was not one of the kids who become violent or aggressive, and that's how you can tell with them that something is wrong. It was the opposite with me. I fit in the best, I was the best lecturer , as much as not to be seen. But my body always reacted. Wetting, inflammation, strong pains in my stomach. Ever since I can remember, doctors have done extensive tests on me, trying to shed light on what's going on in my stomach.
"I couldn't understand why I was in pain. I asked myself: 'Wait, I'm the only one who doesn't get hit, so what's the point of my pain?'
I slapped myself with a kind of disdain, 'How dare you even be in pain? Look at your brothers, your mother, they're all abducted - and you're in pain? Like, what's so painful for you?'
This is the voice that was rising inside me."
Your mother didn't complain to the police?
"No".
And didn't you consider parting with your father?
"When I was 15, she talked to me about the possibility of her getting up and leaving with us. I told her that I thought a breakup would be the right step, but that it would be very difficult for me to leave my father without talking to him about it, because in the end I really loved him."
Despite everything you've been through?
"I still love my father very much and sympathize with him. I believe 100 percent that everything he did - he had good intentions in his mind. This is how he thought children should be educated. Today I tell him, 'You reigned terror in our house.' Basically, I believe with all my heart that he really loved us. It's just what he knew."
Does the love for the father overcome all the anger and precipitation?
"Yes, it is increasing. This is a perspective that is heard less in these areas of domestic violence. You hear less about the places where people still love and sympathize."
And are you being kind to yourself today?
"I love who I am today, I simply love me. I have amounts of light, power and strength. I suppose that part of it also comes from my home, from my parents. And there is a place in me that wants to keep kindness, to say that although there was a lot of pain and suffering, but some It made me the person I love to be today. I want to acknowledge that, thank you.
"Obviously, I also go through periods of anger, and there are places that are difficult for me to accept. Today, when my father defends his voice, there is also a place in me that tells him, 'Wake up about your life.' But mostly I focus on the intentions he had.
"In the last few years, I realized that I simply didn't give myself internal permission to be angry with him. I was afraid that it would hurt him, that he might hurt himself, all kinds of fears that made me feel the need to protect."
Bar Star.
"I wanted to keep dad in a good mood, and in the videos from my childhood you see me singing and laughing all the time. But inside I was alert", photo: Efrat Eshel
Bar Star in her childhood, photo: from the private album
"In the shelter I felt like in prison"
Only when Irena was 16 years old, her mother decided to run away from home, with her and her brother who is a year and a half older than her.
The older brother was then in a relationship outside the home, and her younger brother attended a boarding school.
On the first night, a friend of her mother's stayed at home.
"I didn't even know we were leaving the house. I remember we slept in sleeping bags, and I also remember the fear. It was clear to me that father would look for us."
The next day they moved to a shelter for battered women in Ashdod, where they stayed for seven months.
"I felt terrible there, and I was also very angry with my mother because we actually left my father. In the shelter I felt like I was in a prison, with a fence and cameras and everyone panicked that some violent man would come and wait outside. For me, it was returning to the same reality in which I lived, only in a different place."
After they left the shelter, they moved to a rented house in Ashdod.
"When we were in the shelter, I didn't talk to my father. I was ashamed and afraid to confront him, I felt guilty in front of him. I came to meet him only once at a contact center, accompanied by social workers, and he was really angry with me, he said to me, 'How did you do this to me?' I didn't want to meet him More there."
At the new address in Ashdod, Irena finally felt open to hosting friends.
"My mother was also in a much better and calmer state. As a teenage girl, I still had anger towards her, and I had outbursts of anger that today I regret. Today we are in a really good relationship. I see my mother a lot, talk to her several times every day." .
The trauma, according to her, she only began to process when she joined the army and served as a casualty coordinator at the paratrooper headquarters.
Only then, when she came across personal stories and traumas of others, did she begin to digest what she experienced herself.
"There, everything floated to me, and I went through very severe emotional upheavals. I suddenly realized that I was not well, and my physical pain increased. I could not bear it. I really wanted to die. I would hurt myself, but not at a life-threatening level. I would, say, cut my hands. I thought about death a lot. A lot."
Why did it suddenly erupt with such force?
"In the army, I read files about soldiers who committed suicide, what led them to commit suicide. I was exposed to the post-trauma of others. My commanding officer really strengthened me and gave me motivation to become an officer, and that helped me a lot. As an officer, I felt much better. And yet, in Operation Tzuk I met Eitan Again a lot of injuries and bereavement, and it triggered a lot of things in me."
Today, as mentioned, she tells her story in the ears of professionals who take care of children who have experienced violence.
"Five years ago, Witzo offered me to participate in a film about children who are exposed to violence. I went for it, and I also give lectures to the general public and am happy to make my voice heard everywhere. As an emotional coach, in my vision I would like to bring groups together, take people through journeys, processes, meet themselves , their traumas.
"This, as far as I'm concerned, is the greatest mission in the world. Since I started treating, I've been approached by loads of people who have experienced the same things as me. We connect immediately. I'm the most exposed to it today in the world. On the podcast, on Instagram, everywhere possible. I've opened it up to the end" .
These days, a new podcast called "It won't happen to me" is being launched by the "Making History" network, which deals with the stories of five women who suffered domestic violence.
One of the stories is Irena's, who will also unfold in it what she experienced and went through.
"I also shared my husband, Haim, in my story. It is clear that there are times when it also affects us and our relationship. I feel in a continuous process with Haim, I am in a very high awareness. I am proud that we have a happy, smiling and laughing girl, a girl who loves her father and mother its".
Are you in touch with your father today?
"I talk to him at least once a week. He lives far away, in Nahariya, so we meet less often, once every few months. I feel great today. I have come a long and brave way, and I have the strength and light to help myself and others."
Dr. Rebecca Neumann, photo: courtesy of ncjw
"Grow from the trauma"
According to attorney Anat Ofir, from the Harov Institute, children who are continuously exposed to violence at home are in a constant state of not being able to anticipate when a violent event will happen - and how it will happen.
"They experience a cumulative powerlessness in their ability to prevent or stop the violence. They feel a great sense of guilt for not being able to protect the victim, therefore exposure to domestic violence is considered the most severe trauma in early childhood - no less than children who experience the violence on their own bodies.
"We have accumulated a lot of research evidence that exposure to violence is the traumatic event that most strongly predicts the development of post-traumatic syndrome in early childhood. We know that babies from a very, very young age, who are exposed to violence, remember traumatic experiences. There are even studies on fetuses in the womb their mother. So it can be understood that the younger the child, the more cumulative traumatic events have the potential to have a more damaging effect on him.
"A child experiences himself as completely dependent on the well-being of his parents, and when he sees one of the parents being hurt by another parent, he experiences it as an injury to him. That is, he also fears for the well-being of the parent who is taking care of him, usually the mother, and also loves and is attached, of course, to the other parent who hurts ".
Why do children who see a violent, beating and humiliating parent continue to love him anyway?
"Because every child wants to love his parents, that's how we are built. Every child has parents, on whom he depends for many years. Therefore, what a child tends to do is take the blame on himself."
How does domestic violence affect the children who witnessed it, when they are already adults?
"Boys often tend to identify more with the aggressor, and this is how we see a reproduction of the violent patterns when they are adults. Women who experienced violence in their childhood are in many cases more inclined to internalize the role of the victim and his experience. In their adulthood this manifests itself in depression, anxiety and self-harm. But it is not said that boys do not suffer From the same things. It's just that many times the expression of it is more extroverted.
"Studies show that exposure to family violence has a tendency to be transmitted between generations. A child who throughout his childhood was exposed to the pattern of violence at home will have a greater tendency to behave violently in future relationships. Girls especially, who were exposed, often tend to reproduce the violent relationships, find themselves in relationships with violent partners."
How can this terrible intergenerational chain be broken?
"This is where the matter of treatment comes in. The critical component is treatment and support. There are only a few who manage to make a change without receiving professional help. For the most part, those who manage to make a significant change and grow from the trauma are those who have undergone support and treatment."
According to Ofir, the care given today by the authorities is far from optimal and comprehensive.
"This is due to several reasons. First, the special training of caregivers has become shorter and less thorough compared to the past, and there is great difficulty in staffing the standards for child care.
"Secondly, in the education system, due to gaps in understanding and professional knowledge, they do not always know how to locate and identify such children. The same is true in the health and welfare system. Today, every kindergarten teacher is required to take a course in first aid, but there is no obligation, as a condition of practicing her profession, that she undergo training in locating and identifying children Victims of abuse, say.
"We know today that children who are exposed to violence have a much higher tendency to suffer from mental problems, as well as from physical diseases of the body. With proper and thorough training for the professionals, which will help in locating and identifying more such children, it will be possible to avoid a large part of the costs to the state, which will eventually be required to finance Expensive treatments in the field of mental and physical health and to support allowances for those who will not be able to make a regular living.
"Another problem in locating exposed children and victims of violence at home lies in the fact that usually the parent who hits will not cooperate, and in order for a child to be treated at the Center for the Prevention of Domestic Violence - we need the cooperation of the parent."
Verdit Danziger, CEO of the LA Association for Violence Against Women, emphasizes that children who are exposed to violence between their parents are children who experience trauma for everything.
"They are witnesses to violence and they are victims of violence. There is a tendency to see them as those who were 'only' witnesses to violence, but today it is clear that these children are victims of violence, and they experience difficulties that result from being exposed to violence. They need to be treated as victims of trauma, otherwise it will have a dramatic impact on the continuation their lives as adults and their development.
"At the shelters for women victims of violence and their children, an emotional therapeutic response is also provided to children who experience emotional and developmental difficulties. This is a critical step in the care of children, which can affect the way they develop and prevent them from growing into adults whose only model they saw was their violent father."
Such children, Danziger explains, were supposed to experience security and faith in the world, but in their own home, which was supposed to give them this security, the experience was shattered.
This has far-reaching implications for their adult lives as well.
"לחיות בביטחון זו זכות בסיסית שנלקחה מהם, ולילדים האלה מגיע שייעשה מאמץ לאתרם ולתת להם את המענה הראוי. לראותם כנפגעי אלימות. במהלך השנים סייענו בעמותה לאלפי ילדים, ואנחנו ממשיכים לסייע גם לילדים השוהים עתה במקלטים".
לדברי רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצו, המדינה צריכה ויכולה לפעול יותר כדי לטפל בילדים השקופים.
"מה חובת המדינה לעשות כדי לשנות את גורל הילדים? להכשיר במוסדות אקדמיים כל רופאה, מורה, אחות, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים - לאיתור ולזיהוי של ילדים אלו, וכן להתאים את החקיקה בישראל באופן שיאפשר טיפול של מערכת הרווחה בילדים לאחר איתורם.
"היום המדינה תקועה במלכוד 22: זכויות האב גוברות על זכות הילד. צריך לפצח את הנושא המאוד מורכב הזה. כי גם אם זכויות הילד יגברו, זה בעצם לשים על כתפיו עול כבד לצאת לטיפול בהיעדר הסכמה לשיתוף פעולה מצד האב. צריך להטמיע בתוכניות החינוך כמקצוע חובה מגיל 18-3 את מניעת האלימות, לצד טיפוח השוויון המגדרי, ולהחמיר את הענישה.
"יצוין כי ויצו מפעילה תוכניות שונות ומגוונות לצמצום היקפי התופעה, באמצעות עבודה עם מתבגרים ועם אנשי מקצוע במשרדי הבריאות, הרווחה והחינוך".
נוימן גם רואה קשר בין גילויים של אלימות בבית לבין מכת האלימות הפושה בחברה הישראלית כולה. "מדברים הרבה על האלימות בחברה, בכבישים, ברחוב, וזה לא קורה יש מאין. זו גם תולדה של הזנחה של שנים באלימות במשפחה. אם לא פועלים ומורידים את הלהבות בתוך הבית, זה גולש החוצה.
"מי שמתנהגים זה לזה באלימות בכביש או ברחוב, ינהגו כך גם בבית - ולהפך. החברה שלנו נעשית יותר ויותר אלימה גם בגלל זה. צריך לפעול עכשיו, ובנחרצות, נגד האלימות בתוך המשפחה, ואני משוכנעת שזה יקרין לטובה גם החוצה".
עו"ס ענת אופיר, צילום: נעה לוצקי
"שלח אותי לקנות עראק"
גם שרית כרמל (53) גדלה בבית אלים. היא נמרצת מאוד, מלאת אנרגיה, ולדבריה, אחרי שעברה תהליך ארוך מאוד ומייגע, הגיעה כעת למקום טוב בחייה.
היא גרה בהרצליה, עורכת דין ומגשרת בתחום דיני משפחה וייעוץ משפטי לעמותות, נשואה ומגדלת שתי ילדות, לצד שני בנים מנישואיו הקודמים של בעלה.
היא גדלה בפתח תקווה, שלישית מארבעה אחים. אמה עלתה מעיראק, אביה ממרוקו - שניהם הלכו כבר לעולמם.
"אמא שלי היתה מבוגרת מאבי ב־11 שנים", היא מספרת, "מהסיפורים שרצו במשפחה הבנתי שאבא שלי לא רצה להתחתן איתה, אבל היא נכנסה להיריון והכריחו אותו למעשה להינשא לה".
לדברי שרית, עם השנים החלו לבוא לידי ביטוי אירועים של אלימות קשה מצד האב בבית. "המכות כוונו בעיקר כלפי אחיי הגדולים. אמא שלי, שהיתה אישה צייתנית כזאת, ספגה ממנו אלימות מילולית מזעזעת, קללות, צעקות. הוא פחות פגע בה פיזית, יותר דחיפה פה, דחיפה שם. עם זאת, כשהייתי בת 14 אני זוכרת בוקר אחד שהוא ממש שלף סכין ואיים עליה. הלכתי לבית הספר נסערת. בכיתי כל היום.
"כשהוא היה חוזר מהעבודה, הוא היה משליט טרור בבית. כולנו היינו צריכים להיות בשקט. ואז הוא היה שולח אותי לקנות לו בקבוקי עראק. למרות שהוא לא היכה אותי ישירות, הייתי הקורבן המסכן. לא דיברתי איתו אחר כך במשך שנים, לא הסתכלתי עליו, פחדתי ממנו, שנאתי אותו שנאת מוות".
איך את מסבירה את העובדה שאחייך הגדולים חטפו ממנו מכות, ואת לא?
"אני בחרתי להקטין את עצמי למינימום האולימפי. הייתי הילדה הטובה, הדואגת, לא מתנגדת, לא מעירה, כלום.
"כילדה התביישתי בבית שלי, בהורים שלי. הייתי הולכת עם עיניים באדמה, שאף אחד לא ידבר איתי, עיניים מושפלות. אנשים היו אומרים לי, 'את יודעת שיש לך עיניים עצובות? יש לך מבט עצוב'. הוריי התגרשו לבסוף, כשהייתי חיילת, אבל כל מה שקרה בבית מאוד פגע בי בהמשך. הרגשתי במשך שנים שנאה עצמית".
לפני 17 שנה הכירה את אביב, בן זוגה הנוכחי, ובשנים האחרונות היא ממוקדת, לדבריה, בהתפתחותה האישית. "למדתי קואוצ'ינג וכל מיני קורסים אחרים, ועלו בי המון תובנות. סיימתי את לימודי המשפטים שלי והוסמכתי לעריכת דין".
והיום, כמגשרת מצליחה, את עוסקת בדיני משפחה.
"היום אני מגינה בדיוק על הילדים האלה, על האימהות שחטפו, על מי שהיו שקופים וחשופים, ועכשיו יש להם בעיות משלהם בזוגיות. אני יודעת להיות שם עבורם, כי גם אני עברתי את זה. כשהוסמכתי לעריכת דין, עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי, 'שרית, אני גאה בך'. הלכתי ללמוד משפטים כדי להגשים חלום גדול. לבוא ולהגיד, 'כן, אני מסוגלת, כבר יש לי כוחות. אני כבר לא קטנה וחסרת אונים'.
"אני גם מעבירה כיום הרצאות על החיים שלי. אני קוראת לזה 'אחד לי, אפס לבושה'. אני רוצה לעזור ולעשות טוב לכל האנשים שנמצאים היום במצב שבו הייתי בעצמי בעבר".
ביחד עם אמא במקלט
בר סטאר היא דוגמה נוספת לאישה שילדותה עברה בצל אלימות פיזית ורגשית מתמשכת בבית. במשך שנים הסתירה מאחרים את המראות הקשים שהיתה עדה להם, עד שאמה פנתה בעצמה לרשויות הרווחה בבקשה לסיוע כלכלי, ובכך חשפה את המצב האלים בבית. אלימות שבר, אז ילדה בת 10, חוותה לדבריה לעיתים על בשרה, ולעיתים רק שמעה מפי אמה את העדויות הקשות על מעשי אביה.
לא בדיוק שיחות שמתאים להורה לנהל עם ילדה.
"כן, אבל מגיל צעיר הייתי חשופה לפרטים שלא תאמו את גילי. תמיד הייתי מאוד מחוברת לאמא שלי, ומאוד בוגרת, אז היא הרגישה נוח לספר לי דברים. אני ראיתי את זה כדבר חיובי, כי יכולתי, כביכול, להגן עליה. עם השנים למדתי שיש ילדים שלוקחים על עצמם את תפקיד המגן על ההורה הנפגע, ויש מי שלוקחים את הצד הפוגע ורואים את הנפגע כחלש. אני הייתי בצד שמגן על ההורה שנפגע".
היא בת 37, נשואה עשר שנים ואם לבת 6. גדלה בחיפה, עם אחות שצעירה ממנה בשנתיים. כשהיתה בת 10, הוברחה עם אמה ואחותה למקלט לנשים מוכות, ומאז עברו בין כמה דירות בהרצליה. היום היא מתגוררת באזור השרון.
היא לוקחת כעת נשימה עמוקה, ובתנועות ידיים חפוזות ובדיבור מהיר חוזרת אל המציאות שבה גדלה, בצל אלימות בבית. אל הפחד שבו חיתה ללא הפסקה. וכמו אירנה, גם בר היתה "על המשמר" כמצב תמידי.
"גדלתי במציאות שבה אני צריכה להיות כל הזמן דרוכה", היא מדגישה את המילה האחרונה, "חייתי כל היום בפחד שאבא יעשה משהו לאמא שלי. לכן רציתי כל הזמן לשמור שהוא יהיה במצב רוח טוב, להצחיק את כולם. בסרטונים מהילדות רואים אותי כל הזמן שרה ומצחיקה, אבל בפנים הייתי כל הזמן דרוכה.
"כשאבא שלי היה צועק על אמי, ולפעמים יותר מזה, הייתי לוקחת את אחותי לחדר ומעסיקה אותה. לפעמים הייתי מנסה לשיר בקול יותר חזק מהצעקות שלהם, כדי שהיא לא תשמע.
"אמא שלי, שעבדה במשק בית, היתה במצב רגשי גרוע מאוד. אבא שלי לא היה אלכוהוליסט ולא אדם שמכור לסמים. הוא היה מנהל מצטיין בעבודה שלו. מסביבי היו אומרים כל הזמן 'איזה אבא מדהים יש לך', ואני רציתי לצעוק שהם לא יודעים איך הוא מתנהג איתנו בבית. אבל צעקתי רק בלב. בחוץ חשבו שהוא מדהים, ובבית הרגשתי שהוא רמס אותנו כבני אדם".
לדבריה, היא היתה תמיד "ילדה טובה", כזו שמצטיינת בלימודים, מוקפת חברים, טובה בספורט. אבל בפנים היתה שבורה, מלאת חרדות ודאגות, עם תחושת אחריות גדולה להציל את אמה.
"אני בחרתי להסתכל לאבא בעיניים, כדי שיהיה לו טוב, ובמקביל להעצים את אמא שלי. לקחתי על עצמי המון תפקידים, בעל כורחי, אבל סבלתי מנזק נפשי קשה מאוד. היום מסתכלים עלי ואומרים 'את יצאת הכי פחות שרוטה', כי למדתי באוניברסיטה ובמכון אדלר ועבדתי בעבודות מסודרות. אבל אף אחד לא יודע מה זה לגדול בבית כזה, כשאת צריכה להגן כל הזמן על אמא.
"אני כל הזמן ניסיתי להגן עליה, לחזק אותה. אני זוכרת פעם ששמעתי אותם רבים וכמעט התמוטטתי, כי הייתי בטוחה שקרה לה משהו. זו היתה אחת הסיטואציות הקשות שאני זוכרת, ואחריה חייתי כל הזמן בפחד שמשהו רע יקרה לאמא שלי. היא היתה יוצאת לעבודה, ואני הייתי מפחדת שאונסים אותה, רוצחים אותה. שנים אחר כך, אחרי שהיא ואבי התגרשו, לא רציתי שהיא תכיר גברים חדשים. כל הזמן פחדתי שיקרה לה משהו רע".
את זוכרת את יום המעבר שלכן למקלט לנשים מוכות?
"כן, בשקט־בשקט רשויות הרווחה ארגנו לנו מבצע בריחה. אני ואחותי לא ידענו כלום, עד שבוקר אחד מנהלת בית הספר הוציאה אותנו מהכיתה, וראינו את אמא שלי ברכב, בוכה. היא אמרה לי, 'זהו, בר, אנחנו עוזבות את אבא'.
"אני זוכרת את עצמי מחבקת אותה ואומרת לה, 'איזו גיבורה את שאת לוקחת אותנו מאבא'. שמחתי, כי מגיל מאוד צעיר הייתי אומרת לה שאנחנו צריכות לברוח מאבא כי הוא מכאיב לה".
תשעה חודשים שהו במקלט של עמותת ל.א. לאלימות נגד נשים. "רות רזניק, ממייסדות העמותה וכלת פרס ישראל על מפעל חיים, אמרה לי פעם שיבוא יום ואקח את הלפיד שלה, כדי להמשיך להגן על נשים. ואכן, שנים אחרי שגרתי במקלט, הגעתי לשם כדי להעביר הרצאה, והרגשתי סגירת מעגל מטורפת".
נגד אביה של בר הוגש כתב אישום על עבירות אלימות שונות, והוא הורשע במעשים.
"היום אני יודעת להגיד שההשפעה המשנית של המעשים שלו המשיכה איתי כל החיים", היא אומרת, "אף אחד לא מבין את המשמעות של לגדול בבית כזה. בית סגור, שאת לא יכולה להוציא ממנו החוצה דבר ממה שאת עוברת".
שרית (מימין), בר ואירנה. "ההורים מעצבים את הזהות הנפשית של הילד", צילום: אפרת אשל
דמעות מול המטפלת
בר עוטפת באצבעותיה את כוס התה המונחת על השולחן, מתכרבלת בעצמה. עם השנים יחסיה עם אביה הפכו טובים יותר. אבל אחרי שלמדה הדרכת הורים במכון אדלר, הבינה שהקשר איתו לא מיטיב עימה.
"כל ילדה רוצה אבא", היא מחייכת, "וחשבתי שאוכל להפוך אותו לאבא שתמיד רציתי. אבל זה לא באמת הצליח. כשהתחלתי ללמוד, התחלתי גם לעבד בעצמי את חוויות הילדות שלי. דיברו שם על ילדות, על סודות ועל אלימות, והתחלתי להבין מה עברתי. הרי כל החיים, גם כבוגרת, הייתי במוד של הישרדות, ופתאום קיבלתי הזדמנות לחשוב ולהבין מה עבר עלי.
"בהמלצת חברה הלכתי למטפלת אולי עפרוני, ויחד איתה הגענו לילדות ולטראומה. היא שאלה אותי אם אני עדיין מפחדת מאבא שלי. זה עשה לי בום כזה. הסתכלתי עליה, והתחילו לרדת לי דמעות, ואז קלטתי שאני כבר בת 30 פלוס, עם קריירה, בעל, ילדה ועבודה טובה, ועדיין מפחדת מאבא שלי. וזה עורר אצלי את האשמה והבושה והחלטתי שאני מפסיקה את הקשר איתו.
"התקשרתי ואמרתי לו שאני לא מעוניינת לדבר איתו יותר. הייתי נחרצת. עברנו דירה, עברתי עיר, וזהו. זה מדהים אותי שעד לפני כמה שנים, כל החיים שלי סבבו סביבו וסביב מה שהוא רצה, ועכשיו אני כמו ילדה שמגלה בעצמה את היכולות שלה ואת מה שעושה לה טוב".
כיום בר רגילה לעמוד על במות ולספר את סיפורה, משלבת אותו גם בהדרכות הורים שהיא מעבירה, אבל בראיון הזה, כשהיא נזכרת בנבכי ילדותה, היא לוקחת הפוגות כדי להסדיר את הנשימה ולהחניק את הדמעות במעלה הגרון.
"קשה לי יותר לדבר על זה עכשיו מאשר להעביר הרצאה", היא מתנצלת, "בהרצאה אני שולטת במה שאני מספרת, וזה בסדר, אבל כשאני מתראיינת עולות לי עוד ועוד תמונות, וזה לא פשוט.
"אני יודעת שלמילים שלי יש כוח מאוד גדול. אני יודעת שלא סתם חוויתי את הילדות הזו, ולא סתם יצאתי ממנה איך שיצאתי. אני מאמינה שזה הכוח שלי בעולם הזה - היכולת להעביר את המסר שיציל כמה שיותר ויעזור.
"לא סתם הפכתי למדריכת הורים. אני חושבת שבעצם נולדתי מדריכת הורים, כי הרי כל הזמן הייתי אחראית לאמא ולאבא שלי, ניסיתי להדריך אותם. כל חיי העצמתי את אמא שלי, ועל הדרך גם את עצמי. הלכתי ללמוד הדרכת הורים בעיקר כדי לוודא שההעברה הבין־דורית תיפסק אצל הבת שלי.
"ולקחתי על עצמי גם להראות להורים אחרים שיש להם אחריות עצומה לילדיהם. שהדברים שהם עושים במהלך החיים מעצבים את הזהות של הילד, הנפשית והרגשית, ואת המסוגלות שלו כבוגר.
"אני מרצה כיום בפני כל מיני מקומות וקהלים שנוגעים לטיפול באלימות, דוגמת מעונות לנשים מוכות, עובדים סוציאליים או מעון טיפולי לגברים מכים. אני חושבת שמסר כזה צריך לעבור לכל אחד שנמצא בבית שיש בו אלימות. שאב אלים יידע לפנות ולטפל בכעסים שלו; שבת זוג מוכה תדע שהיא מלכה ושיש לה לאן לפנות, אם לא בשביל עצמה אז למען הילדים שלה; ושהילדים יידעו שהם מדהימים.
"ושאנשים מבחוץ, שרואים מצב כזה, יידעו שהם חייבים לעזור. במקרה של משפחה שיש בה אלימות, זה יכול להציל נפשות".
אילנה בן ישראל ואחיה, רועי אזולאי, בסדרה "יוצאים מהכלל". "הנזקים לילדים כאלה הם מטורפים", צילום: באדיבות כאן 11
"מטרייה של עצב מעל הראש"
"כשאת גדלה בבית כמו הבית שבו אני גדלתי, את חושבת שיש בך משהו מקולקל", אילנה בן ישראל מדברת מהר. "אל הבית שלך מגיעים לעיתים קרובות אמבולנס ושוטרים, כי אמא היתה מקבלת מכות מאבא, בעוד שבבית של החברות מונח שוקולד על השולחן ויש פסנתר בסלון, והכל מתנהל בצורה נעימה ושקטה.
"את רואה את ההבדל ביניכן וחושבת שמשהו אצלך לא בסדר, אבל זאת הרי לא אשמתך. וזה הדבר הכי חשוב שצריך להגיד לילדים שגדלו בבית כמו שאני גדלתי בו: זו לא אשמתכם, ואפשר לאחות את הסדק הזה של החיים שלכם. אני יודעת, אני הייתי שם".
היא לוקחת נשימה עמוקה, שאחריה תגיע שתיקה ארוכה. אביה, שבמשך שנים פגע באמה ואחר כך באחיה, כבר הלך לעולמו, אבל השפעות הילדות הקשה שעברה בצילו נותרו, לדבריה, עד היום. למרות זאת, ואולי בגלל, היא מנסה בכל יום להרים את הראש מעל המים, ומעבירה את המסר שאפשר וצריך לתת לילדים שגדלים בצל אלימות טיפול אחר ותקווה - שאפשר לחיות אחרת.
"ילדים שנחשפים לאלימות סובלים מנזקים מטורפים", היא חוזרת ומדגישה. "וכשאין מספיק מודעות לקבל אחריות טיפולית לילדים האלה, זו הפקרות של המדינה. כי כשמקבלים טיפול נכון ומקצועי ועזרה, אפשר לנשום וללמוד לשייט בתוך החיים האלה. גם עם הקושי.
"אני מרגישה כל חיי שיש לי מטרייה של עצב מעל הראש. לפעמים היא קרובה יותר, והדמעות מטפטפות לי על הראש, ולפעמים היא מתרחקת וקורים דברים טובים. ויכולים לקרות דברים טובים".
"הלכתי לקרבי, להתרחק מהבית"
היא בת 59, נשואה ואם לשלושה. עובדת סוציאלית שמטפלת בנושא זוגיות, גירושים ואלימות במשפחה. במקביל, יש לה קליניקה פרטית שבה היא מטפלת, בין השאר, בזוגות בתהליכי גירושים. אחיה הצעיר, רועי אזולאי, נשאר עם אביו הרבה אחרי שהאם עזבה את הבית למקלט לנשים מוכות. היום הוא בן 44, נשוי ואב לשלושה בנים, ומנחה הורים בעצמו. יחד, בהרצאות שהם מעבירים בפני הקהל הרחב ובפני ציבור שעובד עם ילדים, הם מעבירים מסר ברור: אסור לשכוח את הילדים השקופים, אלה שגדלים לצד האלימות ולא מטופלים כראוי.
כשהם מתחילים לדבר על ילדותם בירושלים, הלב נשבר. "אבא היה שתלטן, אלים ומפחיד", אומרת אילנה. "הרבה פעמים נקלעתי לתוך סיטואציה של ריב בבית, והייתי מנסה להגן על אמא שלי בגופי. אני הייתי מקבלת סטירה פה ושם, אבל זה נחשב אקט חינוכי באותם ימים, לא אלימות נוראית כמו שהופנתה כלפי אמא. הייתי ילדה הורית, ואמרתי לה שתברח ואני לא אגלה לאבא איפה היא. אמא היתה יוצאת, נעלמת לכמה שעות וחוזרת אחר כך".
כשרועי נולד, הילד הרביעי והאחרון במשפחה, הפכה אילנה למטפלת העיקרית שלו. אבל האלימות הקשה בבית הפרידה גם בין האחים, וכשאילנה התגייסה לצבא, ואמה החלה להיעלם לסירוגין מהבית, גם חייו של רועי השתנו.
"אני שירתי ביחידה קרבית, לבקשתי, כי לא רציתי לחזור הרבה הביתה", נזכרת אילנה. "כשאמא שלי עזבה את הבית בפעם הראשונה, חזרתי במיוחד כדי לטפל באחים שלי. היא קיבלה החלטה קשה עבורה, לצאת בלי הילדים, כי רצתה שאבא שלי לא ימצא אותה. אבל אחרי כמה שבועות היא חזרה הביתה".
גם רועי רצה כל השנים שאמו תעזוב. "כבר בגיל 8 האמנתי שאם היא תעזוב, יהיה לנו שקט, כי בהתחלה היא היתה המושא לתוקפנות, וזה הקרין עלי. כשהיא עזבה, הפכנו להיות האובייקט, והתוקפנות הופנתה יותר אלינו. נשארנו לגור עם אבינו, וסבלנו מהתרסה ומניכור הורי חריף. הוא אסר עלינו להיפגש איתה.
"גדלנו בבית מטורף. העוצמות והאנרגיות האימפולסיביות והתוקפניות היו כחוט השני בחוויית החיים בבית", קולו שקט. "אני זוכר מעט מאוד רגעים של שקט, ובעיקר מתח שמשתרר כל הזמן. בית נפיץ".
רועי חשב שהוא יכול להתמודד נפשית עם הקושי, אבל גופו הלך ודעך. כשהיה בן 12 שערו החל לנשור בכל הגוף, והרופאים קבעו שמדובר בתוצאה של טראומה נפשית. "כבר אז החלטתי שבבגרותי אני אהיה מנחה הורים. ידעתי שזה הייעוד שלי, כי הכמיהה למשפחה נורמטיבית בערה בי. ידעתי שאני חי חיים רחוקים מהנורמה, והאוריינטציה שלי לילדים ולהורות נכונה הלכה והתחזקה עם השנים".
במשך כמה חודשים אמם של רועי ואילנה שהתה במקלט לנשים מוכות. אילנה הגיעה למקלט לבקר את אמה, ושמרה איתה על קשר גם אחר כך, כשהאם עברה לדירה משלה. "ניסיתי לשמור על קשר גם עם אבא שלי, אבל הוא כל הזמן היה מדבר לא יפה על אמא. מקלל, כועס עליה שעזבה אותו, ועלי שלא באתי לטפל באחים שלי. הרגשתי כאב גדול על שהשארתי את אחיי מאחור, אבל גם הרגשתי פחד על החיים שלי. וזה פחד שנשאר עד היום.
"בשלב מסוים אבא שלי אמר שאני צריכה לבחור בינו לבין אמא שלי, והקשר איתו התנתק למשך כמעט 30 שנה. רועי, מבחינתי, נשאר כמו בן ערובה אצל אבא שלי, כי הוא גידל אותו, אבל אסרו עליו להיות בקשר איתי או עם אמא שלי, וזה קרע אותי. כל השנים ניסיתי, ולא הצלחנו להיות בקשר עם רועי. רק אחרי עשר שנים חזרנו להיות בקשר טוב".
האב נפטר לפני שש שנים, אך שנתיים קודם לכן יצרה עימו אילנה קשר, בשאיפה לסגור מעגל. "ישבנו ושוחחנו, והוא כאילו לא הבין למה לא דיברנו כל השנים. מבחינתי, סגירת המעגל היתה טובה, כי לדעתי הוא התנהג כפי שהתנהג משום שהיה אדם חולה ולא מטופל. מתוך ההתפתחות הטיפולית שעברתי הבנתי שאני צריכה לשחרר את הכעס, אבל הטראומה והנזק שנגרם לא יישכחו אף פעם".
רועי: "אני עברתי כל כך הרבה תהליכים עם עצמי, שאני לא מחובר היום למילה כעס. אני מרגיש יותר צער על כל מה שקרה בבית הזה, על כל מה שכל אחד מאיתנו חווה".
"הילדים לא אשמים במצב"
After the murder of the late Michal Sela in October 2019 at the hands of her husband, in front of their infant daughter, Ilana and Roy decided to take up the gauntlet and give lectures on the effects of violence in the home. Yes, even on those to whom the violence was not directly directed.
"We realized that the voice of the children who are exposed and witnesses to violence is not heard enough," emphasizes Ilana.
"We don't talk about what they go through at home, nor what they go through later, in the shelter, when they are torn from the settings and put in the shelter. These children need to understand that they are not to blame for their parents' behavior, and that they can and should be helped."
The story of Ilana and Roy will be brought up in the new season of the documentary series "Outsiders", with Roni Cuban. The series, with four episodes, is broadcast on Wednesdays (21:15), on Khan 11 and on digital
batchene@gmail.com
erannavon9@gmail.com
were we wrong
We will fix it!
If you found an error in the article, we would appreciate it if you shared it with us
