פעם היינו עושות הרבה כיף ביחד ועכשיו כבר לא, כי את איננה. הייתי רוצה שתחזרי אלי, כדי שנוכל להמשיך לעשות זמן אמא וא'. אני והאחים שלי מתגעגעים אלייך המון, ואף אחד לא יוכל להחליף אותך בחיים. אבא עשה מעשה נורא וחמור, שעשה אותי עצובה מאוד" (מתוך הספד שכתבה א', ושאותו תקריא באזכרה במלאת שנתיים לרצח אמה)
מעיני השקד של א' בת ה־9, בתה הבכורה של דיאנה דדבייב ז"ל, ניבטת עצבות עמוקה. גם כשהיא מחייכת, ומפיה בוקע צחוק מתגלגל - ההבעה נותרת נוגה. בחודש האחרון שאלה א' אינספור שאלות על האזכרה לאמה, שתתקיים בעוד שבוע וחצי. היא לא מעכלת שחלפו שנתיים מאז ירה אביה, השוטר אמיר רז, בקור רוח באמה, כשהיא ואחיה נאלצים לצפות במחזה המחריד.
סבה וסבתה, אבנר ונלי דדבייב, שמגדלים את א' ואת שלושת אחיה הקטנים, הסבירו לה בעדינות את משמעותו של אירוע הזיכרון. דודתה, מריאנה דיין, סייעה לה בכתיבת הספד מרגש, שאותו תקריא מול המשפחה, חבריה של דיאנה והנשים שבהן טיפלה כיועצת זוגית מוערכת, עד להירצחה.
בכתב עגול, ילדותי ומסודר רשמה א' את מילותיה קורעות הלב. "אמא שלי יקרה", פתחה בכאב, "אני מנסה להבין כל הזמן למה אבא עשה את מה שעשה. הייתי רוצה שנחזור להיות משפחה כמו פעם, ולחבק אותך כמו פעם. אמא שלי, אמא דיאנה, אני כל כך אוהבת ומתגעגעת, וקשה לי שאת לא פה. סבא, סבתא והדודה עושים הכל כדי שיהיה לנו טוב ביחד. עם זאת, זה לא משנה את העובדה שהם לא את. אנחנו מפחדים כל הזמן מאז היום ההוא שאבא הרג אותך, ובא לי שנפסיק לפחד.
"את יכולה בבקשה לשמור עלינו מלמעלה עם האור שלך? את יכולה לדאוג בבקשה שלא יקרה לנו כלום? אני מבטיחה לשמור על האחים שלי פה לנצח, כמו ששמרתי עליהם ביום שבו אבא הרג אותך. שמרתי שלא יקרה להם כלום, וככה עד היום".
את ההספד חתמה א' בציור לב ענק, בתוכו כתבה את המילה "הסוף", ועיטרה בלבבות צבעוניים.
דיאנה דדבייב ז"ל. שנתיים להירצחה, צילום: מתוך הפייסבוק
דינוזאורים על הרצפה
את דלת ביתה של משפחת דדבייב בתל אביב פותח ב' בן ה־6.5, כשהוא בתחפושת נינג'ה, עם הרעלה על הפנים. "אני סמוראי", הוא מתקן בהתרסה ומצביע: "תראו, יש לי חרב". ליד השולחן יושבת א' ושוקדת על ההספד שכתבה. לידה מונחים ציור עם לבבות בסגול, כחול וצהוב, וקופסה עם סליים שהכינה בעצמה. "כולם בכיתה שואלים מה הסוד של הסליים שלי, אבל אני לא מגלה", היא מחייכת.
ג' בת ה־5 יושבת לידה ומבקשת שתצייר לה לב גדול ולב קטן. "אני רוצה לעשות לאמא ציור של קשת בענן", היא מסבירה. "תסדרי לי את הצבעים של הטושים ותציירי לי גם ציפורים". ד' הפעוט, שהיה רק בן שנה כשאמו נורתה לעיניו, חוצה את הסלון על קורקינט כחול, וצהלות של שמחת ילדים בוקעות מפיו.
הבית, שמסודר תמיד בקפידה, נראה כעת כגן ילדים אחרי סופה. דינוזאורים מפוזרים על הרצפה, לא הרחק מהם רהיטים של בית הבובות החדש של ג'. מסביב ניירות, עפרונות צביעה וטושים. ד' דורס הכל בקורקינט, מתנגש בדלת המרפסת - ומשם רודף אחר אחיו לחדר השינה המשותף שלהם.
"אני מקווה שאנחנו עושים מספיק כדי שהם יהיו מאושרים", לוחשת נלי ועיניה דומעות. "אני לא יודעת איך היינו מחזיקים מעמד לולא הם. כשהם צוחקים ומחייכים, הלב שלנו נמס". אבנר מקשיב לה בדממה. הוא מחבק את ב' הקופצני, שמספר כי בשנה הבאה יעלה לכיתה א'.
"בימים האחרונים אנחנו מדברים יותר לעומק עם הילדים על הרצח של דיאנה, בגלל השנתיים למותה", מסבירה מריאנה ומסדרת את שערה של ג'. "א' מאוד רצתה לומר משהו באזכרה, וביקשה להכין מראש. היא רצתה לדבר על הגעגוע לאמה ולחוויות שלהן. בשיחות שלנו היא מספרת שבכל לילה היא מתפללת שדיאנה תחזור, כדי שיחזרו להיות משפחה. עם זאת, היא יודעת שזה לא יקרה. האחים שלה מדברים על זה פחות ופחות. הם מתחילים להפנים שאלה יהיו חייהם. שזו השגרה. שאמא לא תגדל אותם יותר, אלא סבא וסבתא. אין יום הולדת או חג שהם לא מבקשים לשים כיסא ריק, ועליו התמונה של דיאנה".
הריאיון הקודם עם הוריה של דיאנה במוסף "שישבת", 25.11.2022,
איך הילדים הגיבו כשדיברתם איתם על האזכרה?
מריאנה: "אני חושבת שהם מפחדים קצת יותר בימים האחרונים. בניגוד לשנה הראשונה, הם מביעים היום הרבה יותר חשש מאבא שלהם. הם שואלים על הכלא ומה יקרה ביום שהוא ישתחרר. הם דואגים שמא הוא יפגע בהם. לפעמים אחד הילדים חולם עליו, ומתעורר בבהלה.
"ב' מופנם, כמעט שלא מדבר על יום הרצח, אבל לאחרונה הוא שיתף אותנו בחלומות שלו על אותו יום. יש לו המון רגשות אשמה. הוא סיפר שרצה להציל את אמא, אבל לא היה יכול - כי אבא שלו קשר לו את הידיים. גם א' אומרת אותם דברים. שניהם מסתובבים עם רגשות אשמה עצומים. ג', שהיתה אז בת שלוש, לא מוכנה להזכיר את המילה 'אבא' או את השם שלו. קיווינו שהקטן לא יזכור כלום, בגלל שהיה רק בן שנה. היום אנחנו מבינים שבתת־מודע שלו הוא קלט את האירוע".
איך זיהיתם את זה?
"הוא לא מביע במילים, אבל כשד' מצייר - הכל שחור עם המון אדום, כמו דם. הוא מפחד להיות לבד וקופץ מקולות ורעשים. הוא לא מסוגל לשמוע סירנות, כי הן נחקקו אצלו כמשהו רע. היו ניידות משטרה ואמבולנס ביום שאמא שלו נתלשה מחייו. אני מקווה שמתוך הכאב הקשה הילדים יצמחו לאנשים חזקים ורגישים. אנחנו מקפידים שהסביבה לא תעניק להם תחושה של קורבנות ולא תתייחס אליהם כאל מסכנים. חשוב לנו שיגדלו כמו כל ילד אחר, עד כמה שאפשר".
"מראה שיישאו כל חייהם"
השבוע צוין יום הזיכרון לקורבנות האלימות נגד נשים ברחבי הארץ. על רקע זה נזכיר: דיאנה נדקרה ונורתה על ידי בעלה ב־5 בפברואר 2021, ביישוב נעלה שבמטה בנימין. על פי כתב האישום שהוגש כנגד רז, באותו בוקר החל ויכוח מילולי ביניהם, אחרי שדיאנה חשדה שהוא בוגד בה. בשלב כלשהו היא שפכה עליו כוס קפה פושר, ורז עלה לחדר ההורים להחליף חולצה, שם הוציא מהכספת את אקדחו האישי. דיאנה יצאה מהבית כדי להירגע, ולאחר מכן יצא גם הוא. כשחזר, הוויכוח ביניהם נמשך.
בכתב האישום נטען כי בשלב זה גמלה בליבו של רז ההחלטה להמית את דיאנה. הוא הושיב את שלושת ילדיו הגדולים יותר על כיסאות בסלון, ליפף סביבם חבל וקשר את ידיהם. ד' התינוק ישב לידם בכיסא האכלה. אז נטל רז סכין מטבח עם להב מחודד והניח אותו בפינת האוכל.
כשדיאנה הגיעה לסלון והבחינה בילדים הכבולים לכיסאות היא צעקה אל רז. בתגובה, כך נטען, הוא היכה אותה לעיני הילדים, תפס בחולצתה באזור הצוואר, משך אותה לעבר דלת הכניסה - ושם חנק אותה בחוזקה. דיאנה צעקה לא' שתקרא לעזרה, והילדה הצליחה להשתחרר מהחבל, אולם רז משך את ידה והפיל אותה על המדרגות.
רז מואשם כי לקח את הסכין ודקר את דיאנה פעמיים בירכה. אחר כך ירה ירייה אחת בירכה. כשנפלה על פניה, ירה ירייה נוספת בראשה - כל זאת לעיני הילדים המבועתים. "מייד לאחר הירי הקטלני", כך צוין, "צעק רז לילדיו הבוכים 'יש, עכשיו אין אמא'. רק אז שחרר אותם מהחבל. הוא מואשם ברצח בנסיבות מחמירות, בתקיפת קטין בידי אחראי ובהתעללות בקטין בידי אחראי.
אף שחלפו שנתיים, משפטו עדיין מתנהל בבית המשפט המחוזי לוד. כשהיה אמור להעיד, סירב ברגע האחרון. כעבור חודשיים שינה את דעתו. בהמשך ביטל את הדיון שבו אמור היה להיחקר על ידי הפרקליטות, והגיע אליו רק כעבור שבוע. אחרי עדותו ביקש סנגורו, עו"ד משה אלון, להגיש חוות דעת פסיכיאטרית פרטית בעניינו. למרות שנבדק בעבר ונמצא כשיר לעמוד לדין, טען הסנגור כי רז סובל מפוסט־טראומה בעקבות שירותו הצבאי בגבעתי. רז לא מכחיש את המעשים, אולם בדרך זו הוא מנסה להקל את העונש שייגזר עליו.
"הילדים שלו הם אלה שבפוסט־טראומה", נזעקת מריאנה, "הם אלה שנמצאים כל הזמן בטיפולים. הוא תוקע את המשפט, ורק בדיון שיתקיים ב־15 בפברואר ניחשף לדו"ח הפסיכיאטרי הפרטי שלו, שעליו הוא שילם. הוא לא רוצה להפחית את העונש בגלל הרצח, אלא בגלל הסעיפים שקשורים לילדים. הוא טוען שהקשירה שלהם היתה מתוך משחק.
"נראה שגם היום הוא לא מתחשב בילדים. הוא מתעסק בעצמו ולא מפגין שום חמלה כלפיהם. לא מתנהג כמו אבא. אנחנו הפה של הילדים, ומבטאים בשמם את הרגשות שלהם. מראה הרצח של דיאנה הוא משהו שהם יצטרכו לשאת איתם כל חייהם. אם הוא היה מתחרט, ולו במעט, הוא לא היה מורח את הזמן. שיעשה משהו קטן עבור הילדים שלו. הוא יודע שרק אחרי שייגמר המשפט אפשר יהיה להשכיר את הבית שלו ושל דיאנה, והכסף יוכל לשמש לטיפולים של הילדים שלו".
נלי: "לא מספיק שהוא רצח את הבת שלנו, עכשיו הוא רוצח את הנשמה שלנו. אני באמת לא מצליחה להבין את הרוצחים שמושכים את ההליכים המשפטיים. למה להתיש את המשפחות האבלות? את הילדים שלכם? אין בכם שום טיפת אנושיות או רחמים?"
מריאנה, נלי ואבנר דדבייב, משפחתה של דיאנה ז"ל, צילום: אפרת אשל
"הבלונים יגיעו לאמא?"
האזכרה במלאת שנתיים להירצחה של דיאנה תתפרס על פני שלושה ימים בשבוע וחצי הקרובים. ביום ראשון, בתאריך הלועזי של הרצח, יופיעו כמה מודעות שמציינות את מותה, ועליהן תמונתה. הנהלת הדיזנגוף סנטר בתל אביב תרמה לצורך תליית המודעות את הגשר, וחברת "נור" תרמה שלטים בצומת ארלוזורוב ובעלייה מנתיבי איילון לשדרות רוקח, שם תופיע המודעה ביום שלישי.
את הרעיון יזמו אבנר, נלי ומריאנה, שהקימו את עמותת "בדרכה" לזכרה של דיאנה, ובמטרה לייעץ בחינם למשפחות שכולות במצבם - ביחד עם אשת היח"צ כרמל מילנר־סער, שמנהלת עבורם את הקמפיין. על השלטים יופיע המשפט שהיה שגור בפיה של דיאנה: "תני לעצמך את עצמך".
השבוע ביקשו הילדים מאבנר, נלי ומריאנה להפריח בלונים מהבית. "ציירי לי לב ענקי ותכתבי לאמא שאני רוצה שהיא תהיה מאושרת בשמיים ושיהיו לה בריאות וכסף", אומר ב' בתמימות. "תעשי לה לב ענקי", הוא מדגיש. "תכתבי גם שלאמא יהיה המון אושר". לאחר שהבלון מוכן, הוא מבקש לחתום בעצמו את שמו.
ג' מבקשת לעטר את הבלון שלה לבדה. היא מציירת דמות עם כנפיים. "זה כי אמא בשמיים, כמו מלאך", היא מסבירה. אחר כך היא פונה למריאנה ומבקשת שתכתוב על הבלון את מה שהיא מבקשת. "תרשמי: 'אמא מהממת ויפה, ושלא תהיי חולה". כשמריאנה מסיימת, מבקשת ממנה הילדה בשקט להוסיף עוד דבר: "תכתבי שאני אוהבת אותה". א' יושבת בצד, ליד אבנר, וממלאת את הבלון שלה בלבבות. "אני אוהבת אותך אמא", היא כותבת בפשטות.
הילדים ניגשים למרפסת ומשחררים את הבלונים. רק ד' מסרב לשחרר את שלו, שעליו שרבט בטוש שחור, ומחבק אותו בחוזקה. "הבלונים יגיעו לאמא בשמיים?", שואלת ג'. "כן", מלטפת נלי את שערה. "היא תשמח לראות מה שעשיתם בשבילה".
מריאנה: "כל כך כיף לראות אותם מחייכים בעשייה לזכרה של דיאנה. בימים האחרונים הם הלכו למסגרות החינוכיות עם דמעות בעיניים מרוב געגועים. לפעמים נאלצנו להוציא אותם באמצע יום לימודים בגלל התפרצויות בכי. רגעי האושר האלה הם הנחמה שלנו בתוך הטרללת שבה אנחנו חיים כבר שנתיים".
אבנר ונלי דדבייב עם מריאנה דיין (במרכז) ואחד מבניה של דיאנה. "מדברים איתם לעומק", צילום: אפרת אשל
מטעם עורכי דינו של אמיר רז, דיאנה שומסקי ומשה אלון, נמסר בתגובה: "המשפט לא נמשך זמן רב. לנאשם יש זכות לנהל את הגנתו כמו שצריך, לרבות מיצוי החקירות ובדיקת התנהלות מח"ש והמנוחה, וכן בדיקות אובייקטיביות הנדרשות להגנתו על פי כל דין. אין כל בסיס לטענות שעולות לגבי התמשכות ההליכים, מאחר שנערכו דיונים רבים ומקיפים בתקופה זו.
tala@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
