מהזכייה של גל פרידמן במדליית הזהב באתונה 2004, דרך גביע אירופה שהביאה מכבי ת"א ב-2014 ועד ההשתלטות של מנור סולומון על ליגת האלופות ממש בימים אלה • מערכת "ישראל היום" בפרויקט חגיגי לרגל 73 שנה של ספורט ישראלי
גל פרידמן
צילום:
AP
מכבי ת"א חוגגת ב-2014
צילום:
AP
נבחרת ישראל חוגגת על אוסטריה
צילום:
משה שי
בועז ביסמוט // ימים של גאווה גדולה, ימים של הישגים
בשנת 1979 הייתי בן 15. אמנם לא היו כבלים וגם לא אינטרנט, אבל היתה טלוויזיה בצבעים, והיו מדורי ספורט שמנים. בקיצור, המעט שהיה - היה משמעותי. אלה היו ימים שבהם הרגשנו עשירים. היו הישגים! ישראל בכדורגל כבר השתתפה במונדיאל (מקסיקו 1970) ומכבי תל אביב בכדורסל זכתה באליפות אירופה עם מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי הנפלאים.
אלה גם היו ימים שהייתי תיכוניסט בבית הספר האנגלי ביפו. ילדי הדיפלומטים בכיתה וגם החברים מיפו אהבו להקניט אותי שרק בזכות הזרים הגיעה מכבי לאליפות, רק שהם שכחו מיהדותם של לו סילבר וג'ים בוטרייט הנפלאים.
ואז, בשנת 1979, באה אליפות אירופה בכדורסל לנבחרות. הנבחרת שלנו, מי היה מאמין, זכתה בניצחונות היסטוריים והיסטריים: ניצחנו את יוגוסלביה הענקית ואת צ'כוסלובקיה וספרד. אמנם הפסדנו לאיטליה המארחת ולברית המועצות עם טקצ'נקו, שהחליט להיעצר בגובה של שני מטרים ועשרים. הנבחרת שהודרכה על ידי המאמן רלף קליין ז"ל היתה צריכה שהסובייטים (לא רוסים) ינצחו את איטליה המארחת למרות שהם כבר עלו לגמר. ונחשו מה? המאמן הרוסי היהודי אלכסנדר גומלסקי, שאותו אפגוש בהמשך בצרפת, כשיאמן את לימוז', חש פתאום שהוא חלק בלתי נפרד מעמנו וניצח את איטליה, ומי היה מאמין - אנחנו בגמר!!!
קיוויתי לניצחון למרות שלא היה סיכוי. הובסנו 98:76 כשהקפטן הרוסי סרגיי בלוב הניף את הגביע, אבל אנחנו - נבחרת מאה אחוז ישראלית - זכינו במדליית הכסף. אלה היו ימים של ערוץ 1, כמעט עיתון אחד, בלי סושי ובלי רכב חשמלי, אבל אלה היו ימים של גאווה גדולה, ימים של הישגים. ימים של הכרת הטוב. ימים שהיה לנו מעט - אבל במעט הזה היה המון.
את הערב הזה שבו צפיתי במשחק לא אשכח. מרוב גאווה, הייתי אפילו גבוה מטקצ'נקו.
עמר לחמנוביץ // כשהבליץ ברמת גן החל, בדיוק העברנו חוטר בקנה
"תחנות לביא כאן קודקוד, קבלו שלוש סוכריות, גפרור ברקוביץ' חניך תורן. רות סוף". בום. עוד תותח ירה לכיוון החורשה. מפגש הפגז החלול עם הברזל החלוד. הבזק מהיר ועשן. מטרה.
בתחילת יוני 1999 חגגתי יום הולדת 20, ואת העוגה אכלתי עם הצוות על הצריח, לצד "קפה הנשיא". זה קיץ ברמת הגולן, ואני בסיום הכשרת הצמ"פ, בדרך לסיכת הצפרגול המיוחלת. מרכבה סימן 2ב'. גריז. לילות שמירה בבונקר ב"כיפת הנשרים". נמנום רגעי בתא הטען. וגם צחוקים ברשת הקשר בניגוד להוראות, ואהוד ברק מרכיב ממשלה.
חברים מהתיכון ידעו לתכנן מראש רגילה כדי להגיע למשחק. אני גיחכתי לעברם בטלפון. "אין פעם אחת שאני לא מקלל את הנבחרת בדרך לחנייה אחרי המשחק". לא ממש היתה לי ברירה - המפגש עם אוסטריה של אנדי הרצוג ואיביצה ואסטיץ' נפל על יום ראשון, תחילת תרגיל הפלוגה שלנו, אקורד הסיום של ההכשרה. כשהבליץ באצטדיון רמת גן החל, בדיוק העברנו חוטר בקנה. אני זוכר רוח נעימה וסרבלים, והודעה בקשר בכל עשר דקות. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש.
בערב, לפנים משורת הדין, המ"פ החזיר אותנו ברגל לבסיס כדי לראות את התקציר. הטנקים נשארו בשטח, לא זוכר מי נשאר לשמור. את השערים של ברקו (2), רביבו, האווירון וגרייב אני זוכר. בטח זוכר.
שנתיים אחר כך הייתי כבר אחרי שירות ארוך בגולן, עם "סופה" צמודה ורגע לפני חופשת השחרור. יצאתי בקלות למשחק הגורלי של מוקדמות מונדיאל 2002. שוב זו אוסטריה. זיכרון מתוק. ואז אנדי הרצוג והרגל של נמני. קיללתי כל הדרך לחנייה בפרדס כץ.
ערן נבון // את החומוס והחמוצים אכלנו בתאווה
כל אוהדי נבחרת ישראל בכדורגל מכירים את ההס הזה שהושלך כמעט באופן קבוע במשחקים המכריעים באצטדיון רמת גן הגדוש ב־45 אלף צופים. זה קרה תמיד כשהיריבות השכילו לכבוש את השער המרגיז שלהן בדקות הסיום אחרי מהפך כואב וגדעו לנו שוב באחת את החלום להעפיל ליורו או למונדיאל.
ב־6 ביוני 1999, במסגרת מוקדמות יורו 2000, קרה משהו אחר. מעין נס ספורטיבי ישראלי גלוי וענק. התיישבנו נרגשים בשער 1 למטה, אחי הגדול יובל, כמה חברים טובים ואני. פיללנו שאולי היום, אולי הפעם, לא נשמע את השקט המתסכל הקבוע. פיללנו לשאגות השמחה הידועות לכל אוהד מתחיל - "אל־אל ישראל".
בדקה ה־27 האצטדיון המזדקן רעד. יוסי אבוקסיס בישל לקוסם אייל ברקוביץ', שבאמנות ששמורה רק לו כבש שער מרהיב. וזה רק התחיל. רביבו כבש בבעיטה חופשית מושלמת והוריד אותנו להפסקת המחצית מאושרים ורעבים לפיתה האלמותית עם החומוס והחמוצים, שאותה אכלנו בתאווה גדולה.
למודי אכזבות מרות, היינו בטוחים שהאוסטרים יחזרו למשחק באיזה שער אומלל של הגנה ישראלית נרפית, אבל לא בערב ענק זה. חלפו שלוש דקות - והקוסם היכה שנית וקבע 0:3 לישראל. היינו כחולמים.
הנבחרת להטה על כר הדשא. אלון מזרחי ונג'ואן גרייב (בישול לפנתיאון של ברקו) הוסיפו עוד שני שערים, ואנחנו שפשפנו את העיניים למראה לוח התוצאות הענק - ישראל 5, אוסטריה 0.
לא ידענו את נפשנו מרוב גאווה לאומית ואישית. הרגשנו על גג העולם. בדרך החוצה, אחד החברים אמר בעיניים נוצצות: "לא הושלך היום שום הס". ואנחנו ידענו שראינו במו עינינו את המשחק הגדול ביותר בתולדות נבחרת ישראל בכדורגל.
ברוך רון // מילאנו 2014: היה קסם באוויר
נסענו למילאנו עם הצבא הצהוב, אני והבן. באנו בלי ציפיות. ישבנו באולם בחצי הגמר, ראינו את צסק"א מובילה כמעט לאורך כל המשחק, ואמרנו לעצמנו, לא נורא, להגיע לפיינל פור בעונה מקרטעת זה יפה.
19 שניות לסיום, הרוסים הובילו ב־4 והכל נראה אבוד, אבל מכבי ת"א לא הסכימה להיכנע. דיוויד בלו האלמותי צלף שלשה בשש שניות. השעון היה עדיין נגדנו, כל מה שנשאר להם זה להחזיק בכדור 13 שניות, אבל הם לא החזיקו בו אפילו שתי שניות. בלו הסתער עליו, מסר לרייס, והרכז רץ בצעדי איילה אל הסל. וכך הושלם נס מילאנו השני, בערב שבת, והיינו כחולמים.
אחרי יומיים, מול ריאל מדריד, הכוהנת הגדולה של היורוליג, ממש לא היה לנו שום סיכוי. אותה ריאל שהביסה את ברצלונה בחצי הגמר ב־38 הפרש, הקבוצה האימתנית של רודריגס ופרננדס ויול וג'ייסי קארול הנצחי. אבל החבורה המופלאה של בלאט – פניני ואוחיון ובלו וסמית ורייס וטיוס והיקמן וסופו הגדול – שמה את הלב על המגרש, הובילה במשך חלקים גדולים של המשחק והיתה קרובה לניצחון, עד שריאל הצליחה להשוות ברגע האחרון.
25 שניות לסיום, כשלוח התוצאות הראה 86:96 למכבי, כבר התגנבה ללב התחושה שזהו, זה באמת קורה, גביע אירופה לתל אביב, וגם בספסל הצהוב כבר לא יכלו עוד לעצור את החיבוקים והנשיקות, אפילו שמעון מזרחי התחיל לחייך, ואני והילד ו־12,000 האוהדים באולם התחבקנו והתנשקנו והזלנו דמעות של אושר. היה קסם באוויר.
הזכייה השישית של מכבי בגביע אירופה היתה מרגשת. בגלל הלחימה חסרת הפשרות. בגלל האמונה שאפשר. בגלל ההפתעה. בגלל הלב הענק. וגם בגלל הגאווה שהביאה לרגע למדינה הדוויה הזאת.
עידו אשד // פטנט שרק הכדורסל הישראלי יכול להמציא
כשנפלה עלינו הקורונה, לא ממש ידענו איך לאכול אותה בתור מכורים לספורט, במקרה שלי לכדורסל. הדרך חזרה אל המגרשים, תחילה עם יציעים מיותמים ולאחרונה שוב עם קהל, לקחה יותר משנה, והיתה ארוכה, הפכפכה ומבלבלת. בתוך הבלאגן הזה זהרו מעל כולם אנשי מינהלת ליגת העל בכדורסל.
ראשית, המינהלת החליטה לחדש את ליגת הקורונה ולסיים אותה בפלייאוף כהלכתו עם סדרות מצוינות, וכליגה היחידה ששוחקה עמוק לתוך הקיץ אפשרה חשיפה ייחודית לשחקנים ולקבוצות, כזו שתרמה רבות ליצוא הלגיונרים שלנו לליגה הצרפתית וגם לאן.בי.אי.
וכשנפתחה העונה החדשה הגיעו גם הסגרים והדממת הליגה הישראלית. אבל כשיש חזון, יש גם דרך. במהלך ישראלי קלאסי ומבריק, שעקף באלגנטיות ובתבונה את ההגבלות הלא תמיד הגיוניות (רק מי שמשחק באירופה ימשיך להתאמן), סגר מנכ"ל המינהלת שלומי פרי דיל גאוני עם יוצא חולון אחר, שי שטריקס, שופט מקומי לשעבר ומנכ"ל הליגה הבלקנית, וצירף לליגה הזו את כל קבוצות הליגה שלנו (למעט מכבי ת"א), מייד ובדיעבד.
וכך, למשך כמה שבועות באוקטובר, ואז שוב לשלושה שבועות בינואר, הליגה הבלקנית שמרה לנו על רצף המשחקים, לקבוצות - על רצף האימונים ועל השחקנים הזרים בארץ, ולנו - על רצף חוויית אוהד הכורסה והמשך השפיות היחסית. זה בהחלט היה מהלך אופייני לכדורסל, כי כשמשה חוגג ניסה במקביל להריץ את ליגת המנותקים, הוא נתקל בבוז ובגיחוך.
גם תוך כדי העונה התנהלה הליגה בנחישות, כמו צלופח חמקמק בתוך ביצת הקורונה. שחקן נדבק? דוחים משחק בשבועיים. מכבי ת"א שיחקה ביורוליג מול חולה מאומת? היא תשחק ארבעה משחקים בשישה ימים ותסגור את הפער. המחזורים מבולגנים והטבלה מבלבלת? נפרסם טבלה שמדרגת לפי אחוזי הצלחה ולא לפי נקודות, שישקפו נכון את המצב. על כל אלה אני מכתיר בזאת את שלומי פרי כשר העצמאות של הספורט הישראלי. חג שמח!
עוזי ניסים // עד עכשיו לא נרגענו
יותר מחצי יובל עבר מאז אותו ערב בלתי נשכח ב־1993. נבחרת ישראל, שהגיעה לשמש תפאורה לנבחרת צרפת הגדולה בדרכה למונדיאל בארה"ב, היתה האחראית הבלעדית לסנסציה הגדולה באותו טורניר מוקדמות כאשר ניצחה 2:3 את צרפת האימתנית - ניצחון שכולו גאווה ישראלית.
בסיום הניצחון היתה גאווה ענקית בקרב הבחורים, באותו דור של שחקנים שפרץ במשחק הזה את תקרת הזכוכית ונתן לקריאה "אל־אל ישראל" משמעות אחרת, ומעורר רצון גדול להיות חלק מהם עכשיו.
זה ניצחון שהיה בשבילי כמו פרומו לאירועי יום העצמאות באותה שנה, עם דגלי ישראל המונפים אל על כבר בחודש מארס.
ובל נשכח את השדר בה"א הידיעה, מאיר איינשטיין, שהצליח להעביר לנו צמרמורת בכל הגוף בתיאור השער וחקק אותו בתודעה של כולנו; רגע שהשאיר חותם לשנים ארוכות, ובעיקר סיפק את התחושה שכולנו נמצאים שם יחד בפארק דה פראנס באותו ערב קסום.
שי ארצי // שגריר ישראל בליגת האלופות
נס ז'לגיריס, המספרת של ערן זהבי נגד ליון, המדליה של ירדן ג'רבי במשחקים האולימפיים. האמת, זה חתיכת כאב ראש לבחור את הרגע הכי ישראלי בספורט שלנו. לא מפני שיש לנו הרבה רגעים כאלה, אלא בדיוק להפך.
אבל השנה, דווקא בשנה הכי הזויה שהיתה לנו בעשורים האחרונים, בגלל נגיף הקורונה, קיבלנו רגע ישראלי, יותר נכון שניים כאלה, שבוודאות ייכנסו לדפי ההיסטוריה.
מנור סולומון, הילד הצנוע מכפר סבא, הגיע עם שחטאר דונייצק לספרד, למשחק מול ריאל מדריד. הוא פירפר את הגנת הבלאנקוס, הבקיע שער אדיר - ועזר לקבוצתו לרשום ניצחון 2:3 סנסציוני על אחת הקבוצות הטובות בעולם בעשור האחרון. כל אוהד כדורגל ישראלי התפוצץ מגאווה באותו ערב, ממש כמו באותו ערב מופלא שבו יוסי בניון הבקיע בסנטיאגו ברנבאו נגד ריאל. נכון, הפעם זה לא היה באצטדיון המדהים הזה, אבל זה לא באמת משנה.
ולפרוספקט הכי גדול של הכדורגל הישראלי מאז הימים המופלאים של מספר 15 האגדי - זה לא הספיק. חודש וקצת אחרי אותו ערב מופלא החליט סולומון שוב להתעלל בחבורה של זינדין זידאן, וכמה דקות אחרי שעלה מהספסל - בוםםםםם, עוד מבצע גדול שהותיר את הגנת ריאל ואת השוער טיבו קורטואה בלי מילים. הכותרות בכל העולם כמובן לא איחרו לבוא - "!King Solomon".
השערים האלה הפכו את סולומון לשחקן שכל העולם מכיר, לפנים של הכדורגל הישראלי. ושלא תחשבו שלפני כן הוא לא היה מוכר, תשאלו את פפ גווארדיולה או את אטאלנטה. אבל לנצח את ריאל מדריד פעמיים באותה עונה, ועוד להבקיע מולה פעמיים באותה עונה בליגת האלופות - זה משהו ששמור רק לגדולים.
אבי סגל // כשליאור אליהו הימם את ברצלונה הגדולה
ליאור אליהו הוא אחד הכדורסלנים הגדולים שהיו כאן, אם לא המוכשר ביותר. שחקן מיוחד שמצד אחד לא היה מספיק מוערך, ומצד שני לא מתח את הכישרון שלו עד הסוף ונדמה שאם היה רוצה - יכול היה להגיע רחוק עוד יותר.
אליהו, כיום בן 35 ופרש לא רשמית (רשום ומתאמן בהפועל ת"א), חתום על אחד המשחקים הגדולים של כדורסלן ישראלי בקבוצה זרה. הוא סיפק אותו בזמן הכי נכון והכי לחוץ, מול קבוצה עדיפה ואחרי עונה קשה, אפילו מסויטת.
בעונת 2009/10 חתם אליהו בקאחה לבוראל ויטוריה (היום בסקוניה), והגיע בעונה לא פשוטה. הסופרסטאר הישראלי התמודד עם מאמן תובעני וקשוח כמו דושקו איבאנוביץ' (מאמן את הקבוצה גם כיום), שידוע באימוניו הקשים והארוכים. כימיה לא היתה שם, וליאור לא הצליח להתבלט עם 14 דקות בממוצע, ובשלב מסוים גם נשאר מחוץ לסגל.
אלא שאז קרה הבלתי ייאמן. ויטוריה העפילה לגמר הפלייאוף נגד ברצלונה - אלופת היורוליג באותה עונה - ובלי יתרון ביתיות הצליחה לעלות ל־0:2 בסדרה. את המשחק השלישי אירחו הבאסקים כשהם רחוקים ניצחון אחד מאליפות. הגיבור הבלתי צפוי של אותו ערב ב־15 ביוני 2010 היה הפורוורד הישראלי, שגנב את ההצגה מכוכבים כמו טיאגו ספליטר, מירזה טלטוביץ', וולטר הרמן ומרסליניו הוארטס.
אליהו היה הקלע המוביל של קבוצתו, עם 18 נקודות באחוזים גבוהים, הביא את כל מאגר הכישרון העצום שלו במאני טיים, ובברצלונה לא ידעו איך להסתדר איתו. כשאתה קולע את שיא הנקודות העונתי שלך ברגע הכי חשוב בעונה - זה דבר ענק. פרשנתי את המשחק הזה עבור "ספורט 1", ואין משחק שהתלהבתי בו יותר בכל אלה שפרשנתי ברדיו ובטלוויזיה.
לקחת אליפות בליגה הטובה באירופה זה הישג גדול. להביא אליפות למועדון שהוא לא ריאל מדריד או ברצלונה בליגה הספרדית - זה הישג מדהים.
דניאל רוט־אבנרי // מתנת יום הולדת מגל פרידמן
ביום הולדתי ה־18, שנחגג בארה"ב, ההשכמה שקיבלתי מאבי המנוח סידרה באחת את קשיי הג'טלג. אבא, שהיה פטריוט גדול, עמד במרכזו של חדר המלון בניו יורק כשעיניו הירוקות נוצצות, והצהיר: "דיני, גל פרידמן זכה במדליית זהב במשחקים האולימפיים".
אני זוכרת את התחושה שעטפה אותי ושוכנת בי עד היום: הערצה. כספורטאית בעצמי באותה תקופה, קלעית בנבחרת ישראל, גם אני רציתי להגשים את השאיפה של אחיי הספורטאים האולימפיים: להיות הראשונה שזוכה בזהב האולימפי. שם, באתונה 2004, הגולש גל פרידמן "גנב" לכולנו את החלום. במובן הכי חיובי שיש.
רגע הזכייה בזהב חתום בליבי, אף על פי שספורטאי העל יעל ארד, אורן סמדג'ה, מיכאל קלגנוב, אריק זאבי, שחר צוברי, ירדן ג'רבי ואורי ששון עמדו על הפודיום לפניו ואחריו. השמעת ההמנון בארץ זרה באירוע הספורט העוצמתי בעולם והנפת דגל ישראל גרמו לכולנו להתאחד מלאי גאווה. עד לארה"ב הרגשתי את זה. בישראל הייחודית, שמתמודדת עם קשיים ומהלומות, כל רגע של אושר צריך לחבק.
במשך 17 שנים אני ממתינה שתקום העיר שתקרא רחוב ע"ש פרידמן, שעומד מאחורי כל פרשנות של "גאווה ישראלית". הספורטאי אולי הטוב בכל הזמנים. בחלוף השנים, כספורטאית ולאחר מכן כעיתונאית, זכיתי לידידות מופלאה עם הספורטאי הישראלי ששמורה לו בלעדיות על ההישג. אתמול סימסתי לו שוב. "איך ייתכן שבמדינת ישראל אין רחוב על שמך?", כתבתי, והוא השיב בענווה השמורה לו: "זה באמת שטויות, העיקר שיתמכו בספורט! מתי באה עם הילדים לגלוש בקיבוץ שדות ים?".
עדי רובינשטיין // הספורטאי הכי ישראלי שיש
בשנתיים שלפני המשחקים האולימפיים באתונה 2004 ליוויתי את הגולש גל פרידמן. חברות בסיסית של מסקר ומסוקר. ערב לפני שיוט הזהב הוא הזמין אותנו לפגוש אותו. הגענו לגליפאדה, שם שוכנת המרינה האתונאית, ציון נאנוס, אז שליח ערוץ 2 עליו השלום, ואני. פרידמן נשנש סלט יווני באדישות והבטיח שמחר הוא מביא מדליית זהב. האמנו לכל מילה שלו, כשדיבר בטון האדיש שלו.
למחרת, כמה דקות לאחר שעמד בהבטחתו, יאכטת העיתונאים הישראלים הקדימה את זו של פרידמן כל הדרך אל החוף. בצעד לא אופייני חגגנו העיתונאים הישראלים, הציניים והמרירים עם הספורטאי, והוא מצידו החזיר לנו אהבה. זה לא קורה הרבה, אבל לרגע אחד הרשינו לעצמנו להיות פטריוטים, מסירים מעלינו את כסות העיתונאים. מדליית הזהב של פרידמן היתה רגע לא ישראלי של הספורטאי הכי ישראלי שיש.
באותו ערב לא נשארתי לחגיגות ה"תקווה". זה פחות מדבר אלי. אלכס אברבוך החל את חצי הגמר במחשבה שיביא עוד מדליה. פרידמן אולי לא הפך לגיבור כל־ישראלי בשל היותו איש שאומר הכל בפרצוף, אבל העובדות מדברות על כך שמאז איש לא הצליח לשחזר את ההישג שלו, ובזמן הקרוב ספק אם זה יקרה. הלוואי שאני טועה. פרידמן היה ספורטאי שנכנס לספרי ההיסטוריה של המדינה, אבל ההישג, הרצינות, הנחישות, והכישרון הם כל מה שיוצא דופן בספורט שלנו, המאותגר כל כך הישגית.
אביעד פוהורילס // הכי חלשה בארץ
ינואר 1995. חצי שנה אחרי שישבתי ביציע העיתונאים ב"רוז בול" פסדינה וראיתי את רוברטו באג'יו בועט לשמיים את הפנדל שסידר לברזיל גביע עולמי ראשון מאז מקסיקו 70', החלטתי לחזור לפרופורציות ולזכור מאיפה באתי.
נסעתי לטירת שלום, שכונה חקלאית על שם רבי שלום שבזי שצמודה לנס ציונה. סיפרו לי על חתיכת משחק שעומד להיפתח בשעות הצהריים בין אורתדוקסים יפו לבית"ר עזרא, שתי האחרונות בטבלת מחוז ת"א של ליגה ג'. אגודת ספורט חירשים שהיתה החלשה בישראל התפרקה, ועכשיו השתיים נאבקות ביניהן לקרב דמים כדי לחמוק מתואר "הקבוצה החלשה בישראל" החדשה.
גשם מטורף טשטש את סימוני המגרש, והשופט בן מוחה דרש ממנהל המגרש כוכבי לסמן אותו מחדש. כוכבי הסכים לסמן רק ליד הספסל של בית"ר עזרא, כי שם יש סככה שמגינה עליו מהגשם. לסימונים באמצע המגרש ובצד שמנגד שלח כוכבי את מספר 12 של בית"ר עזרא, מוטי עובד.
הקבוצות מתחממות בלי כדורים, כי צדוק חממי, נשיא בית"ר עזרא, איש יקר בן 65 עם כרטיס שחקן פעיל, עדיין לא הגיע. הכדורים אצלו באוטו, בתוך שק, ובלעדיו לא ישחקו כאן, כי גם כרטיסי השחקן נמצאים אצלו בכיס.
המשחק אמור להתחיל, ואין זכר לחממי. בן מוחה שוקל להעניק ניצחון טכני לאורתודוקסים, שמאיצים בו לשרוק לסיום, אבל מספר 11 של עזרא, שרון ארבלי, חוטף את החלאסטרה וצועק: "הלו, דפקנו לכם שבע אצלכם בבית. אתם פוחדים לשחק? עוד ניצחון טכני כמו נגד פרדס כץ?".
חממי מגיע עם הקורטינה באיחור של שבע דקות. הוא מוציא מהבגאז' שק כדורים, כרטיסי שחקן ותרמוס של קפה עם חוואייג', ומתנצל: "20 פעם הייתי פה, ובכל פעם אני מתבלבל בפנייה של הפרדסים. הגעתי בטעות ללוד ונסעתי כל הדרך על 140 קמ"ש. האוטו מת לי".
המשחק חלש. אני יושב ליד חממי, ובדקה העשירית הוא שולף עוגיות נשיקה וסוכריות לבנות חריפות. ב־0:0, מספר 17 של עזרא נשכב חסר תנועה, כאילו חטף כדור מצלף. חממי רץ לקורטינה כדי להביא את הספריי, וצועק למישהו בספסל: "תכין לו כוס תה".
בן מוחה - השופט, זוכרים? - מבין שעומד לקרות אסון ושורק לסיום בדקה ה־33. חממי נעלם עם הקורטינה, וג'ורג' מאורתודוקסים אומר לי: "אתה חושב שלא נדרוש טכני?".
