They took Sarah (a pseudonym, like all the names of the women testifying in the article; additional identifying details were blurred) to a basement in a city in central Israel, where there was a simple office of a private ultra-Orthodox organization that provides a variety of mental health services, for full payment and without reimbursement from the health funds. Although she is a successful designer who is praised for her professional work, her ex-husband, who abused her physically, verbally and financially, decided together with their couples therapist that she needed a psychiatric diagnosis and pills.
The psychiatrist, who came from another city, allegedly ran over every basic ethic. Against her will, he took her husband inside and had a conversation with him over her head, accepting his words without question and not listening to what she had to say. The discussion about the dosage of pills is also conducted as if she were not present. Just before her husband managed to admit her to a hospital for the mentally ill, the conspiracy of silence was broken and outside professionals who came in at her request saved her.
At a meeting with the same psychiatrist, the latter admitted his mistake in bringing her husband into the treatment room against her will, adding that the patient did not need a psychiatrist or medication. The unbelievable transcript of the conversation reached Shabbat, as did another diagnosis given by the same psychiatrist, who determined that the woman did not need medication at all and was "without evidence of psychosis," but the irreversible damage was done.
Sarah is not alone. In recent weeks, we also met with Feige, Ruth, Ahuva, Giti and Yael, listened to many other cases, and received dozens of documents. In all of them, the same plot line was repeated: a phenomenon in which ultra-Orthodox women, completely normative, were diagnosed with psychiatric diagnoses and forced to take pills while in a violent relationship. Many times, the people who were supposed to be their support collaborated with the violent husband and acted against them, whether they were members of the nuclear family, community activists, or psychiatrists who allegedly ignored medical ethics.
The phenomenon is not unique to the Haredi sector or to women alone, but in the Haredi sector there are unique characteristics that make the issue of coping different from those of the general sector, and women are more vulnerable to harm. The women who spoke to us are impressive. Working mothers who support families and belong to the mainstream of the ultra-Orthodox sector – and they raise a burning red flag.
"I filled my mouth with water"
"There were signs at the time of our acquaintance, but I didn't know how to name them," says Sarah, 29, a mother of five who works in event design, who managed to divorce the abusive husband in the past.
"The first incident of violence happened after the birth of one of our children. I asked him to take one of the kids from kindergarten at noon so I could also take a nap, and he choked me and said, 'Don't tell me what to do.' I begged him to leave me, I whispered that I wasn't breathing, and he let go and said, 'Your problem is that you're telling me what to do.'
"I also experienced economic violence. The constant answer was 'no money', even though I worked and earned well. He didn't give me access to my bank account and I didn't have credit cards. Every time I had to buy something, I had to beg him for a few shekels, while he flew with friends and sprinkled without an account on himself.
"And there was also sexual violence. ' If you don't go to the mikveh, I'll fly abroad and be with someone else," he told me, adding: 'I can deport you, that's what the Torah says.' Over time, he began to get home late, sometimes even early in the morning, always with an excuse ready. "I was delayed at work, talking to a friend about a medical problem that came up with him."
"I would get up at four in the morning and find out he wasn't by my side after we went to bed together. I asked myself what was going on here. I called him for hours, and when he answered me, he said, 'I'm in a synagogue, I'm coming,' and in the background I heard music and shouts from women and men.
"I reached a low place in my life, I just wanted to die." Sarah, Photo: Naama Stern
"On another occasion, I was two weeks postpartum and came home from my mother because he said he missed him. What turned out? That he called me so I could be with the children and he could go out and celebrate. This time the excuse was that he had fallen asleep in the synagogue.
"Two of his therapists had already called him to tell him they wouldn't continue treating him because he wasn't taking responsibility, so my husband said he wanted to go to a very specific therapist, who provided counseling and therapy to couples, to see if he was connecting. At this therapist, he said: 'My wife screams at me and suspects me for nothing.'
"The second time we both went to the therapist, he asked me, 'Are you commenting on him? Yelling at him?' I said yes, because he gets home at five in the morning and I'm with small children.
Sarah: "I asked him to take one of the kids from kindergarten at noon so I could take a nap, and he choked me and said, 'Don't tell me what to do.' I begged him to leave me, I whispered I wasn't breathing, and he let go and said, 'Your problem is that you're telling me what to do.'"
"The therapist said to me: 'Do you know that it is written in the Talmud that a bad woman is a woman who drills her husband's stew? I can't describe your evil. You're not drilling stew, you're bad. You're always suspicious of your husband, stop suspecting him, or start taking pills.' I replied: 'I've never been told anything like that. Even at work I hear only positive feedback, why should I go to a psychiatrist?' He said to me: 'It's for your own good, for your salvation.' The whole 'treatment' was carried out with screams of terror and humiliation, and I was frightened and believed every word.
"Then the rank went up. The therapist told my ex-wife, 'She should thank you for agreeing to marry her,' and that's what he forced me to do."
"After that, for three months I couldn't look at myself in the mirror. I looked into my eyes and said, 'What cruel eyes.' I believed that I was evil incarnate.
"When we went to see a psychiatrist, who was advised by the same therapist, I asked my ex-wife not to come in, but he insisted and clarified: 'I don't trust you.'
"When we entered, the divorced man started spilling the wrong things, but the psychiatrist didn't bother to hear from me whether what he was telling was true or not. I later learned that he had called him before the meeting and briefed him, that they had spoken on the phone morning, noon and evening, and many times the couples therapist had also joined."
"At four o'clock in the morning I would find out that he was not by my side, after we went to bed together. I asked myself what was going on here. I called him for hours, and when he answered me he said, 'I'm in a synagogue, I'm coming,' and in the background I heard music and shouts of women and men."
The cost of the first meeting with the psychiatrist, says Sarah, which lasted only 20 minutes, was no less than 2,500 shekels. The second session, which she attended alone, cost 2,000 shekels. In both cases, she did not receive a receipt, and the contents of the visit were not recorded on the computer. The prescription she received for the pills was handwritten, on a piece of paper.
"At the first meeting, the psychiatrist told the divorcee to me, as if I wanted to: 'After she takes the 25 milligrams, we'll increase the dose.' When I got the pills, he would check every day and obsessively ask, 'Did you take the pill?'"
Has the situation at home improved since you went to therapy?
"No, but I've become a fish. I filled my mouth with water. He kept going out at night, and I went to bed alone. I had reached a low place in my life, I just wanted to die. I prayed to God to take me. I called the head of the divorced yeshiva and shared with him what I was going through with that therapist, told him that he was screaming at me like a maniac. The Rosh Yeshiva said: 'I don't know you, maybe he knows that this is what will work with you.'"
Sarah pauses for a moment to show a list of rules in his handwriting that she had to sign. The page is divided into headings: "Red Light", "Discipline" and "Responsibility at Home".
Under the heading "red light" are clauses that she was forced to implement – for example, to enter the room angry when he comes back in the early morning or to "talk only after you calm down and take a pill." Under "discipline," he asked her to sign that she was doing what he said, that he was deciding who to talk to and who to go, that the couples therapist was the guide of the house and no one else, and that the psychiatrist, and only he, was treating them.
How did you manage to get out?
"Three days after I started taking the pills, I called my sister-in-law and told her that I wasn't normal, that it was a miracle that he agreed to marry me. Everything they dripped into me. She got angry and shouted: 'It's not you, what are you talking about?! What is this nonsense?!'
"Another miracle was that my ex-wife claimed that the psychiatrist said I should be admitted to a mental hospital, that I was not allowed to take care of the children and that I had to go to my parents and not be near the children.
"I called my brother and sister-in-law and told them I was coming, and the next day I contacted the same psychiatrist. He denied saying I needed hospitalization, but said that the ex-wife called to tell me about shocking things that supposedly happened that day with the children. I asked him how a person who had spent all day and night in a debauchery apartment outside the house could even know what was going on in the house, and I said that he had fed him fantasies. He said I could go home with him, but it was already a way of no return. Thanks to my sister-in-law, I refused to leave my parents' home and return to the inferno."
And what about the children?
"I fought for them. My ex-husband said that if I didn't come home, he would take my children, and he did take them to an apartment outside the city, where they just didn't open the door for me. I called the police, and they referred me to Na'amat, but for three weeks I didn't see the children, and every day without them felt like an eternity in which my life was gone.
"Naamat's lawyer wrote a letter to the court, and within five days we summoned a meeting with my ex-wife. The court's smart social worker picked up the story very quickly and said to him: 'If you claim that she is incompetent, how did you leave them with her for hours and hours spent in debaucherous apartments? Why did you bring children with her one after the other?' The court was convinced and returned my children the very next day."
Illustration: Ruth Guili,
The documents that Sarah reveals to us, both from Naamat and from the court, prove without a doubt that her testimony is accurate.
Following Sarah's story, we contacted the same private nonprofit to find out if Sarah's story was a one-off, or if it was a method. When we tried to figure out if the association served as a discreet address, we used a cover story in which we contacted a husband who wanted to come with his wife who was dealing with a "problem," and asked if it was possible to contact a psychiatrist through the association.
It was made clear to us that this was possible, and that as part of the local policy, the documentation was only with the psychiatrist, and the prescription, if possible, was given by hand. The drugs, according to the association, can be purchased at a private pharmacy without documentation from the HMOs.
"At the first meeting, the psychiatrist told the divorcee to me, as if I wanted to: 'After she takes the 25 milligrams, we'll increase the dose.' He made a list where I was only allowed to speak 'after you calmed down and took a pill,' and asked me to sign that I would only do what he said."
In two other conversations we conducted, we explicitly asked for the possibility of providing preliminary information about the woman, and after consultation our request was granted.
In another conversation, this time in a different cover story, we were told when we asked that there be no trace of the visit or prescription, and that if we wanted to provide preliminary information, that "we can find solutions to everything." It was also stated that the price for an appointment with a psychiatrist is 750 shekels. Sarah, as mentioned, paid 2,500 shekels in the exact same place, which raises questions about the discrepancy in the sums and who it is intended for.
Another interesting detail we were told is that there is only one ultra-Orthodox psychiatrist (her name is kept in the system) that the organization currently works with. Beyond talking to the organization's staff, we couldn't find a website or other source of information explaining its activities, and we had to make a great effort to find therapists from the ultra-Orthodox sector who know it. Moreover, we heard other disturbing testimonies about how the organization operates, and qualified professionals in the ultra-Orthodox sector advised us to manage the treatment elsewhere.
'Violence was rampant'
A frighteningly similar story to that told by Sarah is told by her lover (41), also a mother, who works in the accounting field.
"גדלתי במשפחה חרדית 'מיינסטרים', למדתי בסמינר, ואז חתונה, המסלול הרגיל", היא מתארת, ופונה לספר על מסכת הזוועות שחוותה אחרי שהתחתנה.
"כל ערב הייתי חוטפת צעקות, התפרצויות שנמשכו ארבע שעות ברצף. אם הייתי מתחבאת בשירותים, בעלי היה מביא כלי עבודה ומנסה לפתוח את הדלת. אם הייתי בורחת למיטה, הוא היה מושך את השמיכה. זו היתה מלחמת התשה במטרה למוטט אותי. חוויתי אלימות רוחנית ואלימות מינית.
"כשהוא רצה להיות איתי, לא משנה אם עברתי לפני כן חמש שעות של צעקות, הוא לא שחרר עד שלא התרציתי. ההתשה הרי יכולה להימשך חמש שעות נוספות, אז אמרתי לעצמי 'למי יש כוח? סיימי עם זה וזהו. הרי הוא 'צריך', ואם לא - הוא יעשה עבירות והן יהיו עלי.
"הייתי תמימה, הגעתי מהסמינר ומהדרכת הכלות, שם לימדו אותי שחשוב מאוד לרצות את הגבר לא מתוך כוונה רעה, אבל לא לימדו אותי מה הגבולות שלי, מה עלי לעשות כשאני עייפה וחסרת כוחות.
"כשהיו אירועים קשים מאוד של אלימות בבית הוא התנצל ושכנע אותי שהוא לא עשה דבר. לא ידעתי מהי מציאות ומהו דמיון, מה באמת נאמר ומה הוא מנסה לגרום לי לשכוח. התחלתי לכתוב יומן, שבו תיעדתי מה אמר וכיצד התנהג כלפיי, כדי שאזכור".
רחוב חרדי (למצולמים אין קשר לכתבה). תהילה גאדו: "בחברה החרדית קל יותר להדביק לנשים תוויות פסיכיאטריות", צילום: אורן בן חקון
אהובה מתארת כיצד, למרות היותה אישה משכילה שנכנסה לנישואים כשהיא עובדת, נושלה אט־אט מזכויותיה ומהגישה לחשבון הבנק ולכסף שעבורו עבדה קשה כל כך.
"מהר מאוד הוא השתלט על הכל וחסם לי את הגישה", היא מספרת. "הוא לא היה מרשה לי לקרוא ספרים בטענה שזה בזבוז זמן. לאחר לידת הילד הראשון לקחתי מחברה ערימת ספרים והתיישבתי להניק את התינוק תוך כדי קריאה. הוא הודיע שזה בזבוז זמן, שהוא לא מרשה. אמרתי לו: 'אבל גם כך אני מניקה, זה רק בינתיים', והוא ענה: 'בינתיים תקראי ספרי קודש, יש לך זיכרון טוב. תלמדי בעל פה משניות ואני אבחן אותך כשאחזור'.
"באותה תקופה, שבה חוויתי גם אלימות פיזית קשה, פניתי לרבנים ובכיתי שיאשרו לי לא ללכת למקווה, כי אחרת אני נחשבת ל'מורדת' ולא אהיה זכאית לכתובה. הרבנים פסקו שאני חייבת לו וצריכה להיות איתו בניגוד לרצוני. מבחינתי הם פסקו נגד ההלכה, כי הרמב"ם אומר: 'ברצון שניהם ובשמחתם'. זה לא יכול להיות אחרת. לפי היהדות, כל דבר אחר נחשב לאונס".
אהובה: "כשהוא רצה להיות איתי, לא משנה אם עברתי לפני כן שעות של צעקות, הוא לא שחרר. ההתשה היתה יכולה להימשך עוד שעות, אז אמרתי לעצמי 'למי יש כוח? סיימי עם זה וזהו. הרי הוא 'צריך', ואם לא - הוא יעשה עבירות והן יהיו עלי"
אהובה משתפת כי כאשר ביקשה להתגרש המצב הסלים ובעלה החל לספר שהיא לא מתפקדת, חולת נפש ובדיכאון כבד.
"כשנושא הגירושים עלה, גם האלימות הפיזית השתוללה, החל מלזרוק דברים על הרצפה ועד מכות קשות מאוד", היא נזכרת בכאב. "הקושי העיקרי עבורי מול הרבנים שהיו בתמונה היה שכולם ניסו לשכנע אותי להישאר נשואה, למרות שגם הם הודו שאני עוברת מסכת חיים קשה.
"הנימוק העיקרי שלהם היה שאני אסבול יותר במקרה של גירושים. 'את תהיי לבד', 'לא יהיה לך כסף', 'ילדייך יהיו בריונים', אמרו לי. מבחינתם, המצב הנורא והקשה ביותר הוא אישה גרושה. עדיף לה להיות עם גבר מכה מאשר להיות לבד".
באותה תקופה החזיקה אהובה פלאפון, שבו השתמשה כדי להקליט את האלימות שחוותה.
"הוא צרח עלי צרחות איומות, קילל קללות נוראות", היא משמיעה עשרות דקות של מילים קשות ביותר.
"יום אחד, במהלך סשן של צרחות שבו הקלטתי אותו, הטלפון נפל על הרצפה והתגלה בפניו", היא ממשיכה. "כשהוא ראה את הטלפון, הוא היכה אותי מכות רצח. דפק לי את הראש ברצפה, חנק אותי. הייתי חבולה עם סימנים כחולים בכל הגוף".
חששת שהוא יהרוג אותך?
"כן, היה לו רצח בעיניים. אם לא היה שטיח של הילדים על הרצפה, ייתכן שזה היה נגמר ברצח. הוא הטיח את ראשי ברצפה בטירוף. לא הצלחתי אפילו להגיע לחלון כדי לצרוח לעזרה. לא היה לי שום סיכוי. הוא התקשר לאמא שלי ואמר לה: 'בואי קחי את הבת הזונה שלך'".
הבעל, שנתפס בקלקלתו, הבין שעליו להחריף את אות הקלון שהוא מדביק על מצחה במקום להתמודד עם המציאות.
"הוא אמר לאמא שלי שתפס אצלי פלאפון והמציא שיש לי רומן", מספרת אהובה. "המכשיר היה נעול בסיסמה. הוא מעולם לא נכנס אליו, רק ההקלטה שהקליטה אותו משתולל היתה פתוחה והוא מחק אותה. זהו טלפון ששימש אותי להקלטות בלבד, לא היה בו אפילו כרטיס סים.
"היה לו רצח בעיניים. אם לא היה שטיח של הילדים על הרצפה, ייתכן שזה היה נגמר ברצח. הוא הטיח את ראשי ברצפה בטירוף. לא הצלחתי להגיע לחלון כדי לצרוח לעזרה. הוא התקשר לאמא שלי ואמר לה: 'בואי קחי את הבת שלך'"
"אמא שלי הגיעה וראתה אותי פצועה וחבולה. אמרתי לה: 'אמא, תתקשרי למשטרה', אבל היא אמרה: 'מה פתאום, הוא יגיד שאת התחלת איתו'. הם כבר היו כל כך אחוזים בסיפורים שהוא מכר להם. אמרתי לה: 'אמא, תסתכלי עלי, אני מדממת וחבולה'.
"אמא שלי לקחה אותי אליה הביתה, אבל בבוקר כשהיא יצאה ברחתי והלכתי לרווחה. הם נתנו לי מעט כסף, הלכתי למיון ובבית החולים הפגישו אותי עם עובדת סוציאלית, שהציעה לי לפנות למשטרה. לא הסכמתי מפני שהרגשתי שאני עדיין זקוקה לתמיכת משפחתי. פניתי אליהם ואמרתי להם שאני מוכנה לא לפנות למשטרה, אבל שאני לא חוזרת לבעלי, אז הוא הלך להתגורר בבית הוריי.
"הם רצו שאסכים שהוא יחזור הביתה, אז הם אמרו שהוא ילך לאבחון פסיכיאטרי וביקשו שאגיע גם כן. הגענו לשם בחבורה שכללה, בין השאר, אותו, אותי, יועץ נישואים ואת אמא שלי. לאחר ששוחחנו כולנו יחד הפסיכיאטר דיבר איתי לבד, ובמקום לדבר על מה שאני עוברת בבית הוא בעצם אבחן אותי. הם עבדו עלי והביאו אותי לאבחון, בעוד אני בטוחה שהאבחון הוא עבור בעלי, כפי שסיכמו איתי מראש.
"לאחר מכן נאמר לי לצאת ובעלי זומן פנימה, כאשר איש לא ביקש ממני אישור לאבחן אותי או לדבר עלי מאחורי גבי איתו או עם אמא שלי.
"בסוף התהליך נקראתי שוב פנימה, הפעם לבדי, ונאמר לי: 'אני רוצה שתקחי את הכדורים האלה. הם יעזרו לך, ירגיעו אותך. ההרגשה היא שאת עומדת על סף התהום והולכת להרוס לעצמך את החיים'.
"בסיום הפגישה נרשמו לי כדורים, לא זוכרת בדיוק את שמם, אבל את המינון אני זוכרת במדויק - 150 מיליגרם ליום. חזרתי הביתה, עשיתי גוגל במהירות והתברר לי שאלה כדורים להרגעה נגד סכיזופרניה ומאניה. הבנתי שכל הרעיון היה לסמם ולהשתיק אותי, כדי שלא אלחם להתגרש".
מימין: אהובה, רות וגיטי. ד"ר צבי פישל: "ככלל, הבדיקה חשאית וממצאיה אינם מועברים, אלא לבקשת הנבדק ולטובתו", צילום: אריק סולטן
כששוחחנו עם יועץ הנישואים ששהה בחדר הפסיכיאטר במהלך כל הפגישה, הוא הודה בפנינו שטעה, שהאתיקה נדרסה שם ושהוא מבקש את סליחתה. היועץ אף אישר שהשיח בחדר עסק בתלונותיו של הגרוש על אהובה, ושהיא לא ידעה שמדברים עליה מאחורי גבה.
היועץ ציין עוד כי לאחר שהבין שמאפייני האישיות של הגרוש אינם נמצאים בדרך לשיפור, הוא עשה הכל כדי להביא לכך שאהובה תוכל להתגרש ממנו ואף ישב עם הוריה וניסה לשכנע אותם בנחיצות העניין.
גם המסמכים מבית החולים, התלונות שהגישה במשטרה ועדותה של חברה ששהתה איתה במיון ובמהלך התקופה הקשה מוכיחים כי התיאור הבלתי נתפס אינו בגדר דמיון.
"איש לא ביקש ממני אישור לאבחן אותי או לדבר עלי מאחורי גבי. בסוף התהליך נקראתי שוב פנימה, הפעם לבדי, ונאמר לי: 'אני רוצה שתיקחי את הכדורים האלה. הם ירגיעו אותך. ההרגשה היא שאת עומדת על סף התהום והולכת להרוס את חייך'"
"הפרעת אישיות"
גם גיטי (34), אמא לחמישה וסטודנטית לפסיכולוגיה, חוותה לדבריה מסכת של התעללויות ואונס שהסתיימו בניסיון להוביל אותה לטיפול בכדורים פסיכיאטריים.
"אחרי שהתחתנתי בעלי היה מכריח אותי לעשות כרצונו בכל מיני סיטואציות אינטימיות, תוך שליטה מוחלטת שלו. אם סירבתי, הוא היה מביא אמרות חז"ל על דינה של אישה שמסרבת, ומאיים שלפי ההלכה אסור לי להתנגד לו.
"הוא גם היה מתקשר לעסקנים, מערב אותם בסירוב שלי ומורה להם לדבר איתי ו'להחזיר אותי לדרך הישר'. אני, מצידי, ביקשתי לדבר איתו על נושא קיום היחסים, לוודא שלא תחזור ההתעללות, אבל הוא סירב בתוקף.
"ביקשתי לוודא שלא תחזור ההתעללות, אבל בעלי סירב בתוקף". גיטי, צילום: אריק סולטן
"בסופו של דבר הצבתי לו תנאי - שלפחות יסכים ללכת לטיפול זוגי. הוא היה מוכן רק בתנאי שנלך ל'מטפל' ספציפי, הרב מעוז פורת. מדובר באדם בעמדת מפתח בציבור החרדי בבני ברק, שמכריז על עצמו כמי שמטפל בענייני אישות ואף מוסיף לשמו את התארים 'סוציולוג, מגשר ויועץ מיני - מגזר חרדי'.
"במהלך המפגשים סיפרתי לרב מעוז שמופעל עלי לחץ גדול מצד בעלי לקיים יחסים גם כשאני לא מוכנה, ושהוא מאשים אותי ומאיים עלי כל אימת שאני מסרבת. הרב אמר שהוא מסכים עם בעלי, שאישה צריכה לעשות את רצון הגבר שלה גם כשהיא לא יכולה. כשעניתי שזה לא אפשרי כאשר קיימת אלימות והתעללות, מעוז קבע באבחנה שאני 'מחזיקה בדעות פמיניסטיות קיצוניות של זכות האישה על גופה, שאינן עולות בקנה אחד עם ההשקפה היהודית הטהורה'.
"כשראה שאני עומדת על דעתי, החליט מעוז שיש לי 'הפרעת אישיות'. הוא לא טרח לציין איזו, אבל קבע שאני צריכה ליטול כדורים פסיכיאטריים ואפילו חתם בסוף האבחון כסוציולוג, למרות שאין לו שום תואר רפואי או אפילו טיפולי. בנוסף, רבנים שאיתם התייעצתי תמכו בי".
"אוטונומיה אישית וגופנית". ה"אבחון" של הרב מעוז פורת,
הלכת לבקש מרשם לכדורים שהמליץ לך עליהם?
"הבנתי שמשהו לא תקין, אז פניתי עם זה לכמה אנשי מקצוע מוסמכים, ומהר מאוד הסבירו לי שאין לו סמכות מתוקף תפקידו לאבחן, ובטח לא לתת המלצות על טיפול תרופתי".
גיטי: "אחרי שהתחתנתי בעלי היה מכריח אותי לעשות כרצונו בכל מיני סיטואציות אינטימיות, תוך שליטה מוחלטת שלו. אם סירבתי, הוא היה מביא אמרות חז"ל על דינה של אישה שמסרבת, ומאיים שלפי ההלכה אסור לי להתנגד לו"
לידי "שישבת" הגיע אותו "אבחון" ששלח הרב מעוז, וכן אבחון פסיכיאטרי מפסיכיאטרית מוסמכת, שאליה פנתה גיטי על דעת עצמה. אותה פסיכיאטרית קובעת באופן חד־משמעי כי לא מצאה כל סימן להפרעה נפשית וכי גיטי כלל אינה זקוקה לטיפול תרופתי.
מהרב מעוז פורת לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.
מכתב הפסיכיאטרית שמאשר את בריאותה של גיטי,
"הפכתי לאפאתית"
פייגי (28), אם לילדים מדרום הארץ, סבלה גם היא מבעלה את מה שהיא מתארת כ"אלימות פיזית ומינית קשה, לצד אלימות כלכלית".
לדבריה, "שלושה חודשים אחרי החתונה כבר היו מכות, קללות, צעקות כמו 'מי את בכלל', 'אני קידשתי אותך ובעצם קניתי אותך', 'את שייכת לי ואני יכול לעשות בך מה שבא לי', 'אישה כשרה עושה רצון בעלה'. כל אלה משפטים ששמעתי מרגע שנישאתי, ואם לא התרציתי לכל הפנטזיות שלו במיטה, היו גם עונשים.
"שנתיים אחרי החתונה, כשאני עם תינוק בן חמישה חודשים, ברחתי למקלט לנשים מוכות. זה קרה אחרי לילה מטורף של אונס ומכות.
"ההורים ובעלי ביקשו שאחזור הביתה. הם הבטיחו שהוא ילך לטיפול ושהדברים ישתנו, התרציתי. שבוע לאחר שחזרתי היינו יחד בלילה והוא חטף עצבים ברמות שלא הכרתי עד אז.
"התקליט שחזר על עצמו היה 'תראי לי שאת רצינית, שאת רוצה לפתוח דף חדש'. כחלק מאותה הוכחת נאמנות אולצתי לעשות דברים שלא רציתי. הוא אמר שאני צריכה לפצות אותו על כך שלא היה עם אישה במשך שלושה שבועות ו'לספק את הסחורה'. היה לי ילד בן חמישה חודשים שצרח בחדר הסמוך, והוא לא נתן לי לגשת אליו. 'עכשיו את איתי, עם הילד היית בשבועיים האחרונים, הוא לא יזכור שלא ניגשת אליו, אני אזכור'.
פייגי: "לפסיכיאטרית באו הוריי והוריו, שאין לי מושג מי אישר להם לשבת שם. לא אפשרו לי לדבר, למרות שניסיתי. ממש השתיקו אותי. הפסיכיאטרית רשמה לי כדורי הרגעה, והגרוש שלי היה אובססיבי שאקח אותם ורדף אחריי לשם כך"
בנקודה הזו קולה של פייגי נשבר והיא מתפרקת בבכי. "התנתקתי מעצמי", היא מתייפחת, "אמרתי לו: 'תעשה מה שאתה רוצה ותסיים עם זה כבר', אבל ההתנתקות שלי עצבנה אותו כי הוא רצה אותי פעילה, אז היו מכות, קללות.
"בבוקר למחרת קמתי והבנתי שאני לא מוכנה להמשיך כך. סיפרתי להוריי, הם התקשרו אליו, והוא ענה להם שיכול להיות שהוא קצת הגזים ושהם צריכים להבין אותו כי הוא 'היה בלי אישה כמה שבועות', אבל היו לי סימנים כחולים, זה לא משהו שאפשר להכחיש.
"ההורים שלי נבהלו מהעובדה שביקשתי להתגרש ואמרו לי שאני חייבת לקבל החלטה מושכלת, לכן לקחו אותי לפסיכיאטרית 'להירגע'. הם טענו שהשהות במקלט לנשים מוכות גרמה לי לדמיין דברים שלא היו ולערבב בין סיפורים שנחשפתי אליהם שם לסיפור שלי.
"אצל הפסיכיאטרית היו הוריי וההורים שלו, שאין לי מושג מי אישר להם לשבת שם. מובן שהם שוחחו איתה עלי קודם ולא אפשרו לי לדבר במהלך הפגישה, למרות שניסיתי. ממש השתיקו אותי. הפסיכיאטרית רשמה לי שני כדורי הרגעה, ציפרלקס ולוריוון. הגרוש שלי היה אובססיבי שאקח אותם וממש רדף אחריי לשם כך, לא הניח לי.
"הכאוס והאלימות המשיכו שנתיים נוספות, שבהן הפכתי להיות אפאתית. הפסקתי להילחם. במהלך אותה תקופה נכנסתי להיריון ונשאתי ברחמי שלישייה. יום אחד הוא דחף אותי במורד המדרגות ואיבדתי את אחד העוברים. לרופאים ששאלו מה קרה הוא ענה בשמי שנפלתי ברחוב.
"ניסיתי לשתף את הדיין של הקהילה ואת הרב במה שאני עוברת. תשובתם היתה: 'גבר שטוב לו במיטה לא מתנהג כך. תני לו יותר. אם תיזמי, הוא לא ירצה כל כך הרבה'. לילה אחד, עם שלושה ילדים שצורחים מחוץ לדלת, עברתי גיהינום אלים במיוחד. זוועה. אני לא רוצה לפרט מה היה שם.
"ביום למחרת לא שאלתי איש, התקשרתי לעורך הדין הראשון שמצאתי בספר הטלפונים ואמרתי שאני רוצה להתגרש במיידי. אמרתי לעורך הדין שאין לי איך לשלם, אבל שיש לי חצי דירה על שמי וכשאקבל את חלקי אשלם לו. הוא הסביר לי את המשמעות של פנייה לבית דין מול פנייה לבית משפט והחלטתי לפנות לבית משפט.
"בעלי לא איבד זמן, לקח את חוות הדעת הפסיכיאטרית ואת הכדורים ונלחם להוכיח שאני לא כשירה לגדל את ילדיי. בעקבות המידע שהוא הביא שלחו אותי מטעם בית המשפט להסתכלות פסיכיאטרית נוספת, שם קלטו שמדובר באלימות במשפחה שחוויתי וכתבו זאת בתסקיר. כמו כן, 'זכיתי' לביקורים של עובדים סוציאליים מטעם הרווחה, שגם הם כתבו בחוות הדעת שאני מתפקדת מעולה.
"היום, אחרי שהתגרשתי, הילדים רואים את הגרוש רק במרכז קשר ורק בפיקוח של אנשי מקצוע, זאת לאחר שהתגלה כי הוא מרים ידיים גם עליהם ומלכלך את שמי בפניהם".
"ה'אבחון' היה הזיה"
גם רות (35), אמא לארבעה העובדת בהייטק, ויעל (50), אמא לחמישה, מספרות מסכת זוועות דומה לסיפוריהן של כל הנשים האחרות.
"הייתי בהיריון לא פשוט, בנישואים לא פשוטים", אומרת רות. "יום אחד, לאחר אלימות מילולית קשה מאוד, התפרקתי בבכי. בעלי התקשר ליועצת הנישואים שלנו ומסר לה את גרסתו, וכשהיא ביקשה לנזוף בי מדוע בכיתי כך, עניתי לה שייתכן שאם היתה זמינה קודם לכן לא היינו מגיעים למצב הזה.
"היא נפגעה מאוד מההעזה שלי לענות לה, התקשרה להוריי וטענה בפניהם שאני 'בהתקף פסיכוטי' והוסיפה: 'מבחינתי תזמינו לה אמבולנס ותגידו שהיא בהתקף'.
רות: "יועצת הנישואים נתנה לאמא שלי מספר של פסיכיאטר שמעניק מרשמים לתרופות דרך הטלפון, והוא נתן להם מרשם של כדורי הרגעה פסיכיאטריים בלי לראות או לשמוע אותי. כשלא הסכמתי, בעלי הביא לי את הכדור ואמר לי שזה אקמול"
"ההורים שלי נבהלו, אבל בגלל שהם מכירים אותי וידעו קצת מה אני עוברת בבית אמרו לה: 'שטויות, נלך אליה ונראה שהכל בסדר'. אותה יועצת נישואים נתנה לאמא שלי מספר של פסיכיאטר שמעניק מרשמים לתרופות דרך הטלפון ובלי לראות את הבן אדם קודם, והוא נתן להם מרשם של כדורי הרגעה פסיכיאטריים בלי לראות אותי או לשמוע אותי.
"כשלא הסכמתי לקחת את הכדורים הם הפעילו עלי לחצים בכל הזדמנות, לפני ואחרי הלידה. פעם אחת, אחרי הלידה, לא הרגשתי טוב ובעלי הביא לי את הכדור הפסיכיאטרי ואמר לי שזה אקמול ושהכדור 'יעזור לך להרגיש טוב יותר'.
"אחרי שלקחתי את הכדור הרגשתי רע מאוד. הייתי חלשה ומטושטשת והלכתי לבית חולים. כשחזרתי בעלי אמר שהוא לא מוכן לחזור הביתה עד שאעבור אבחון פסיכיאטרי, אבל הוא לא התכוון לחזור הביתה בכל מקרה, אלא רק רצה להשתמש בזה בבית הדין. הסכמתי, בתנאי שגם הוא ילך לאבחון.
"ה'אבחון' שלי היה הזיה. מעבר לעובדה שיועצת הנישואים והגרוש שוחחו עם הפסיכיאטרית קודם לכן והדריכו אותה, היא שאלה אותי כמה שאלות קצרות כמו 'האם את בדיכאון?' או 'האם יש לך מחשבות אובדניות?'. בסוף היא אמרה לי: 'יש לך תלות בבעלך וזה לא משהו שמצריך כדורים, אבל לכי לפסיכולוגית קלינית'.
"בעלי כמובן לא הלך לאבחון, אבל טען שאני משקרת ושהפסיכיאטרית אמרה שמצבי חמור יותר ושאני חייבת כדורים. התקשרתי ותהיתי מדוע לי היא אמרה משהו אחד ואילו לבעלי, בלי ידיעתי, משהו שונה לחלוטין.
"הפסיכיאטרית כעסה עלי שהתקשרתי והעזה להצדיק את עצמה כשאמרה: 'כן, זה מפני שאת הסתרת ממני מידע. לא אמרת לי הכל. הוא סיפר לי הרבה דברים שהסתרת ולכן שיניתי את האבחנה'. היא לא הסכימה לגלות לי מה האבחנה החדשה ורק צרחה עלי צרחות אימה, שאני משוגעת ושהסתרתי ממנה מידע, למרות שבאבחון הקצר עניתי לכל שאלה. אמא שלי שעמדה לצידי שמעה אותה והיתה המומה.
"גם אני הייתי המומה מההתנהגות. 'על סמך מה את מרשה לעצמך לעשות את זה?' שאלתי, והיא אפילו לא טרחה לשתף אותי בפרטי האבחנה החדשה. חשבתי לעצמי מה אם מחר יבוא מישהו מהרחוב ויספר עלי סיפורים, היא תשנה שוב את האבחנה?".
"בסופו של דבר התגרשתי ויצאתי ממערכת היחסים ההרסנית הזו, אבל בדיון הגירושים בבית הדין הגרוש שלי השתמש בעובדה שהייתי באבחון פסיכיאטרי ושנרשמו לי כדורים וניסה להוציא ממני את הילדים בטענה שאיני כשירה להיות אמא. ברוך ה', הוא לא הצליח".
גם יעל סבלה מאלימות קשה במהלך נישואיה, כאשר השיא היה ניסיון רצח שהותיר אותה עד היום עם צלקות עמוקות בפנים ובחוץ. בעלה לשעבר האשים אותה באוזני קרוביהם ומכריהם בניסיון התאבדות, מתוך מטרה לתארה כחולת נפש.
"לאורך כל הדרך הכל אצלו היה מתוכנן או כדי להכניס אותי לבית משוגעים או כדי לקבור אותי, משתפת יעל בשיטה החולנית של הגרוש. "לכן הוא שיקר לכולם מסביב וגרר אותי לפסיכיאטר, על מנת שיהיה לו הכל מתועד.
"אני רעדתי לפתוח את הפה, כי הוא והגיס שלו, ראש ישיבה חשוב, דאגו שאפגש עם פסיכיאטר. הם שוחחו עם הפסיכיאטר מבלי שידעתי וסיפרו לו שאני משוגעת. הפסיכיאטר לא טרח אפילו לדבר איתי, היינו אצלו בדיוק חמש דקות והוא 'דחף' לי כדורים על סמך מה ששמע מגיסו של הגרוש שלי.
"לאורך כל הדרך הכל אצלו היה מתוכנן או כדי להכניס אותי לבית משוגעים או כדי לקבור אותי". יעל, צילום: אורן בן חקון
"למזלי, ההורים שלי גילו בדרך נס את המרשם והזהירו אותי שאזרוק אותו מייד ושלא אעז ליטול את הכדורים".
עד היום, ידיה המצולקות של יעל הן עדות לאותו ניסיון רצח מושתק.
"תופעה רווחת"
In light of the harsh testimonies, we turned to professionals in the field, who, according to them, do encounter the phenomenon described frequently.
According to Dr. Zvi Fishel, Chairman of the National Council for Mental Health, "The phenomenon is not surprising and unfortunately it is even common, usually initiated or with the participation of various 'machars.'
This, insofar as they are true, is inconsistent with the rules of ethics and treatment as a whole. A psychiatric examination, like any other medical examination, is done in cooperation and agreement with the patient. The objectives of the examination are coordinated and agreed between the examiner and the examinee, as well as the conditions of the examination, such as who can participate and in what parts.
"Usually, the test is done without participants, but sometimes, at the request of the subject, another participant is brought in towards the end. The information is passed on to another party only with the consent of the subject, except in cases of fear of danger on his part. Medical confidentiality requires that information not be passed on to anyone without the patient's request and consent, except in cases of anticipated danger.
Dr. Zvi Fishel, Photo: Yehoshua Yosef
"The purpose of the examination is to arrive at a diagnosis and formulate a treatment plan in order to help the patient. The examination is not carried out in the service of one party or another and is not biased by it, except in cases of observation order issued by a judge. The examination, diagnosis and treatment recommendations given - their purpose is to help the patient alleviate his distress and reach freedom of choice at junctures of dilemma. To sum up, a psychiatric examination should be done knowingly, consensually and for the benefit of the subject. The examiner is not a tool in the hands of any party, and as a rule, the examination is secret and its findings are not transferred, except at the request of the examinee and for his benefit."
Dr. Zvi Fishel: "The phenomenon is not surprising, and unfortunately it is even common, usually initiated or with the participation of various 'machars.' This, insofar as it is true, is inconsistent with the rules of ethics and treatment."
Dr. Nicole Dahan, founder of Ma'aleh (Child Guarantee Center) and director of intervention, policy and research at the association, claims that Haredi society differs in the characteristics of the phenomenon.
"The community structure leads to the fact that there are rabbis or activists who have social leadership, so it is not only a family process but sometimes also a community process," she explains. "Especially if we're talking about conservative and closed Hasidism."
Are activists and rabbis a negative factor?
"It depends. There are those with vested interests who cause damage and there are those with good intentions, but even those with good intentions do not always succeed in being a beneficial factor. There are those among them who understand the situation and help those in distress, and there are those who fall into the slippery language and manipulation of the disturbed person in the relationship."
Why is this happening? What is the gain of turning a normative person into a mentally ill person?
"Spouses drop 'psychiatric files' on each other as an escape hatch when they want a divorce. They drive the partner crazy that he needs pills and a diagnosis, and so begin to build the infrastructure out. If they succeed in casting mental discredit, the diagnosis can determine who the children will be, whether there will be a ketubah payment, what the amount of child support will be, and more.
"Unfortunately, this is a widespread phenomenon, really a cynical and common technique. Sometimes the suffering couple surrenders and takes the psychiatric pill, because they are guaranteed 'industrial quiet' or renewal of the relationship if they surrender. In addition, sometimes the difficult situation in the relationship does lead them to suffer from symptoms of depression or post-trauma, and thus it is possible to 'sew a bag' for them on mental grounds."
Dr. Nicole Dahan, Photo: Yishai Zollberg
Do women suffer more from this phenomenon? Maybe it's easier to mentally fault a woman?
"The phenomenon happens both ways, and I encounter it endlessly in my work. Women go through more hormonal fluctuations and express more emotions, including differently than men. In addition, when it comes to the ultra-Orthodox sector, it is easy to trickle into the community against women: in synagogue, at work, with neighbors and family. Beyond that, a woman who is busy raising children and maintaining the home has less access to rabbis and businessmen."
Dr. Nicole Dahan: "Spouses drop 'psychiatric files' on each other as an escape hatch when they want a divorce. They drive the spouse crazy that he needs pills and a diagnosis, which can determine who the children will be, whether there will be a ketubah payment, how much alimony will be, and more."
Tehila Gado, a doctoral student in the Department of Sociology and Anthropology at the Hebrew University, who is currently writing her doctoral thesis on the use of religion as a tool for violence in marital relationships, adds: "I have encountered such cases in my research on both sides of the gender, but in Haredi society it is easier to attach psychiatric labels to women, because there is male domination in this society. Also, in the ultra-Orthodox sector there is less awareness of the world of mental health problems, so it is easier to use this tool."
Why is this phenomenon occurring at an ugly intensity in the ultra-Orthodox divorce world?
"In the ultra-Orthodox sector, since divorce is unacceptable, there is a need to stitch together a story around it. I didn't get divorced because I 'felt like it,' but it was bound by reality. That's why we see many cases where there is an attempt to portray the spouse as mentally ill, so that there will be a story that can be told in the community."
Glory Gado,
Shifi Slovetitsky, an arts therapist and fellow at the Tel Aviv Institute for Contemporary Psychoanalysis, explains that "divorce is a very complicated thing in Haredi society. It usually takes a good or bad reason to take this dramatic step. Divorce because 'love is over' is an unfamiliar reason in the ultra-Orthodox sector.
"Also, almost every important decision in life is made by a rabbi, or at best in cooperation with the rabbi. It is rare to find a couple who divorce without a rabbi involved in the story.
"Another assumption is that religious change is a catastrophic change that Haredi society generally does not withstand. This is a reason to divorce, but even more so - a reason to make up serious mental disorders. Any variation of relationship complication, even relatively simple, gets out of control within five minutes when these are the basic assumptions."
Shifi Slovetitsky, Photo: Efrat Eshel
How would you recommend beware of a situation in which a normative partner receives a diagnosis that does not fit reality?
"If someone comes to you with an 'enlightenment' that they finally have a diagnosis for you or your partner, a warning light should go on. Second, do not take medication based on someone else's recommendation or if you have not been yourself to a qualified physician who has not been previously informed about you.
"Also, except for extreme mental illness, specialist therapists avoid giving psychiatric diagnoses. Good mental health treatment is one that does not put any diagnosis at the center, but wants to get to know you as a person.
"It is very important that a woman who feels that everyone is working against her to share with someone outside this circle and reach out to him on her own. Therefore, it is critical to keep in touch with external circles that can give feedback: a close friend, a non-Haredi aid organization in such a case, a professional who can be contacted on your own and not one who was 'completely by chance' prepared in advance, any figure outside the circle."
Sad bottom line
So how do such severe phenomena occur? As mentioned, a combination of a variety of factors with another critical factor - the cooperation of psychiatrists with the establishment, with the workers or with one of the spouses. Although awareness of the world of professional care in the Haredi sector has greatly increased in recent years, along with a flourishing of leading Haredi professionals and therapists in their fields who are doing excellent work, there is also a backyard to which psychiatrists are recruited from all over the country.
Whether the high fee for private visits blinds the eyes of these psychiatrists, or their position stems from the mistaken and condescending thought that this is how the ultra-Orthodox social structure works and should not be undermined, the bottom line does not matter – and this is a very sad line.
meravs1992@gmail.com
Wrong? We'll fix it! If you find a mistake in the article, please share with us