520 sites of nationalist violence were documented during Operation Guardian of the Walls, which rocked the country two years ago this week. Alongside the rocket fire from Gaza, Israeli residents, especially in the mixed cities, suffered acts of vandalism, bodily harm and lynchings.
The city that became one of the most prominent focal points of violence, and which to a large extent was burned as a symbol of those days, is Lod. Two particularly tragic and prominent events that took place there are at the center of a new film, "Life and Death in Lod," directed by Hila Medalia. At the center of the film are two tragic heroines, a Jewish woman and an Arab, who lost their spouses a day apart. Despite the national and political baggage, Medalia sought to delve into the complexity of their human story, which took another turn when one of the kidneys of the murdered Jew was transplanted into the body of a Palestinian resident of East Jerusalem.
Fire on the night of the riots in Lod. Ira: "Nothing has been solved, and the situation has not become better," Photo: Reuters
Ira Yehoshua from Lod lost her husband Yigal, who was murdered by a group of Arab rioters who threw stones at him while he was driving his car. Shirihan Awais from East Jerusalem is the daughter of Randa, who, thanks to the decision of Ira and the extended Yehoshua family to donate their loved one's organs, saved her life. After participating in the film, which was purchased for broadcast in the US by MTV and will have its world premiere this weekend at the Docaviv 2023 festival (where this week it won the Kadar Foundation Prize for "Israeli storyteller"), they talk to us about the complex experience, their desire to share their story and the media exposure.
"Not all of us hate Jews"
"I didn't know it was a package deal with media interviews and that it would cause so much noise," says Ira (52), a programmer at a high-tech company, with a smile, "but I wanted to commemorate Yigal. I didn't want him to disappear from the world like that without people knowing him and knowing who he was."
"It was important to me to bring our shared story and Ira's to awareness," shares Shirihan, 29, who works at a large food chain. "After it became known that the kidney of a murdered Jew had been transplanted in Arabia, there were many negative reactions. Some people like to generalize and think that if there are extremists on my side then we are all like that. I want them to understand that this is not true. Not everyone hates Jews. After the great pain my mother endured for ten years on dialysis, we were happy that she was finally living like a human being. On the other hand, it is very sad and painful for us that in order for this to happen, Yigal had to lose his life, and even under such tragic circumstances. In the end, he saved my mother's life. We have a picture of him in our house, and as far as we're concerned, he and Ira are two angels."
Ira with Yigal z"l. "I wanted to leave something in the world that will continue to live on in others", photo: from the private album
Ira immigrated to Israel from Moscow in 1991 and has lived in Lod ever since. A few years after immigrating, while working in a factory in the area, she met the man who would become her partner and the father of her children. "Before school, I worked in a factory for a few months. Yigal, who lives in Moshav Hadid near Modi'in, was a shift manager in one of the departments."
For both of them, love bridged the gap that is ostensibly supposed to be created between a new immigrant from Russia and a Sabra from the Mizrahi communities. "He was a very interesting person. Through him I saw a new world that I didn't know, and I think he saw the same in me. We didn't see any gap between us." In their 25 years of marriage, they had two children, Michael (24) and Amit (10).
Ira: "That day I came home early because of Musa Hasuna's funeral. I thought roads would be blocked and it would be hard to get into the neighborhood, but not that there would be riots and I certainly wouldn't lose Yigal. He was sure the whole world knew him, everyone said hello to him."
"Yigal worked as an electrician and was a very busy person. He used every moment to work and advance and really enjoyed life and doing. He was 'on thorns' and constantly looking for something to do. Over time, he learned to combine work with home and family. He's really gotten better over the years. With Amit, he already went for a walk and played soccer and basketball."
Beyond that, Ira testifies, "Yigal knew everyone. He had a lot of friends, and when we walked around the street at any moment, someone stopped him and talked to him. He felt that Lod was like the seat he grew up in. He brought the moshav to the city." The fact that Yigal was a man of people and that his acquaintances included Jews and Arabs – including members of the Hasuna family, some of whom were involved in his murder – made the fact of his already difficult death incomprehensible to Ira.
Blood and Fire in the Mixed City
On 10 May 2021, against the backdrop of clashes that erupted on the Temple Mount between Muslim worshippers and police, and after terrorist organizations from Gaza began launching rockets into southern and central Israel, nationalist violence began to rear its head in Lod as well. Alongside demonstrations and clashes with the police in the city, friction also began to arise between Arabs and Jews.
In one of the incidents, a group of Arab rioters approached Jewish families in the Ramat Eshkol neighborhood, some of them throwing stones and Molotov cocktails. Some of the Jewish residents decided to shoot in the air to drive away the rioters. When tempers flared, they fired in the direction of some of the demonstrators. Musa Hasuna (32), a married father of four, was killed by the gunfire. According to his family, he was just passing by and did not participate in the event itself.
This incident added fuel to the fire of violence in the mixed city. In one of the events that developed as a result, Yigal Yehoshua was murdered. An investigation by the Shin Bet and the police revealed that a group of Arab rioters, who apparently attended Hasuna's funeral on the night of May 11, decided to throw stones at vehicles of innocent Jews who randomly passed through the area, out of racist and nationalist motives. In this context, the suspects were assisted by roadblocks erected by young Arabs in the area of the event park on Hamasger Street, following which vehicles arriving in the vicinity were forced to slow down their speed.
The suspects stood at various locations at the scene of the attack. When they identified Yehoshua's car as being driven by a Jew, they stoned him with great force and at very close range. Yigal was hit by a large stone, which shattered the windshield of the car and hit him in the head. Nevertheless, as can be seen in the security videos that were also shown in the film, he continued driving slowly towards his home in the Ramat Aviv neighborhood, and when he tried to park his car he collided with a nearby vehicle. When the neighbors noticed this, they went to the car, and when they saw his condition, they rushed to call his wife.
"One of the neighbors told me that Yigal fainted in the driveway," Ira recalls, "I went down quickly, I didn't even tell my little son Amit, who was home alone, that I was going. At first it was dark and I didn't really see what had happened to Yigal, I just saw that he was leaning against the steering wheel. I tried to talk to him and he didn't respond. When I turned to the other side, I saw that the window was broken and there was a lot of blood. Yigal returned from an event to bring in a Torah scroll in one of the nearby moshavim. He wanted to take Amit with him, but I refused because I knew he would come back late and I wanted Amit to sleep at a reasonable time so he could get up the next day for school. I think with that decision I saved my son's life."
לוד, בבוקר שאחרי המהומות. לילה של עימותים קשים בין המפגינים לשוטרים, צילום: יהושע יוסף
בתחילה אירה היתה משוכנעת שהעובדה שדקות מרגע שנפגע יגאל כבר קיבל טיפול רפואי באמבולנס ובהמשך בבית החולים תציל את חייו. "חשבתי שאם הוא הצליח לנהוג עד הבית וכבר נמצא בבית חולים סמוך לפגיעה, אז הוא בטח יעבור ניתוח ויהיה בסדר. התכוננו לשיקום ארוך, אבל אחרי הניתוח הרופאים אמרו לי שהוא כבר היה צריך להתעורר וזה לא סימן טוב. אז הבנתי שהמצב שלו חמור ממה שחשבתי". במשך שישה ימים נאבקו הרופאים על חייו, עד שלבסוף הוגדר מצבו כמוות מוחי. הוא היה בן 56.
"באותו יום באתי מוקדם הביתה בגלל ההלוויה של מוסא חסונה. חשבתי שיחסמו כבישים ויהיה קשה להיכנס לשכונה, אבל לא חשבתי שיהיו מהומות ובטח לא חשבתי שאאבד את יגאל. יגאל היה בטוח שכל העולם מכיר אותו ואם הוא רק מוציא את הראש מהחלון, כולם מזהים אותו ואומרים לו שלום. הוא היה בקשר עם משפחת חסונה ורכש בחנות שלהם מוצרי חשמל. המספרים של חלק מבני המשפחה אפילו היו שמורים אצלו בטלפון".
בעקבות הרצח עצרה המשטרה שמונה חשודים, שישה תושבי לוד ושני פלשתינים תושבי יהודה ושומרון, חלקם בני משפחת חסונה המורחבת. מהחקירה עלה כי חלק מהחשודים ניסו לטשטש את מעורבותם בפיגוע וניסו להעלים ראיות ממצלמות האבטחה בזירה, וחלקם אף היו מעורבים באירועים אלימים נוספים נגד יהודים ברחבי העיר. לדברי אירה, ההליך המשפטי נגדם נמצא רק בתחילת הדרך. "יש עוד הרבה זמן", היא נאנחת.
איך הילדים הגיבו לאובדן של אבא שלהם?
"מיכאל, הבן הגדול, עבד באותו זמן במשמרת לילה. התקשרתי אליו והוא בא מייד לבית החולים. מהר מאוד הוא תפס פיקוד והרגיש שעכשיו הוא עמוד התווך שצריך לתמוך בכולנו. עמית מאוד נלחץ מזה שיצאתי מהבית בלי להודיע לו וככה נעלמתי לו. במשך תקופה ארוכה לא יכולתי לעזוב את החדר שלו בלי שהוא יחפש אותי, בטח לא להשאיר אותו כמה דקות לבד. הוא עבר טיפולים, אבל הטראומה שלו מאוד גדולה. זה לא עבר".
אירה: "הנטייה הטבעית שלי היא להיכנס למיטה ולהסתובב עם הפנים לקיר. זה מה שהייתי עושה אם לא היו לי ילדים, מחויבות ואחריות כלפי אנשים שתלויים בי. אני מכריחה את עצמי לצאת, אבל זה מאבק רצוף ומתמשך"
לאורך כל הסרט, וגם בראיון, אירה משדרת איפוק רב, לכן שיריהאן מבקשת להתערב בשיחה מנקודת מבטה: "מהצד אני חייבת להגיד שכאשר נפגשנו שנה וחצי לאחר האסון, הבטתי עליה וזה נראה כאילו היא איבדה את יגאל יום קודם. אני חושבת שזה מאוד שבר אותה".
"זה מאוד קשה", משתפת אירה, "אולי בעוד עשר שנים אני אוכל לדבר על יגאל בחיוך ולא לדמוע בכל פעם שאני מזכירה את השם שלו. היום אני מרגישה כאילו אני מטפסת ומטפסת, ואז כל אירוע קטן מפיל אותי בחזרה. ואז אני מנסה לטפס שוב. נראה שזה ילווה אותי עד סוף החיים".
מה בכל זאת מחזיק אותך?
"אני מנסה להעסיק את עצמי, לעשות ספורט ולהיענות לקריאות של חברים. הנטייה הטבעית היא להיכנס למיטה ולהסתובב עם הפנים לקיר. אולי זה מה שהייתי עושה אם לא היו לי ילדים ולא היו לי מחויבות ואחריות כלפי אנשים שתלויים בי. חוץ מזה, יש לי עוד הרבה שנים לחיות ואני לא מוכנה לזרוק את כל הזמן הזה לפח. אני מכריחה את עצמי לצאת. היום זה קצת יותר קל, אבל זה מאבק רצוף ומתמשך".
עם היוודע מצבו הרפואי הסופני של יגאל, קיבלה משפחתו פנייה לשקול את האפשרות לתרום חלק מאיבריו. בסרט מתאר אפי, אחיו של יגאל, את הרתיעה הטבעית שלהם מהמהלך - עד שאירה קיבלה את ההחלטה ורתמה אליה את שאר בני המשפחה. "קיבלנו את ההצעה במהלך חג השבועות", מספרת אירה, "והיות שבמשפחה יש אנשים דתיים, רצינו לחכות מעט כדי לקבל את ההסכמה של כולם. לא רציתי אחרי המכה הקשה שקיבלנו שהנושא הזה יפרק את המשפחה".
לך לא היתה התלבטות?
"זו לא התלבטות כמו שזאת החלטה קשה. הקשה ביותר שהייתי צריכה לקבל. ברמה הקרה והשכלתנית הבנתי שיגאל כבר לא איתנו, אבל זה עדיין לא חלחל ללב. הרי הרגע ראיתי אותו בתוך החדר כשהמכונה עדיין מנשימה אותו. לא הרגשתי שהוא הלך, לכן מבחינה רגשית היה לי מאוד קשה להסכים. מצד שני, מאוד רציתי להשאיר בעולם משהו ממנו שימשיך לחיות אצל אחרים".
הכליה שהצילה את רנדה
בזכות איבריו של יגאל ניצלו חמישה בני אדם. אחת מהם היא רנדה (62), ערבייה נוצרייה ממזרח ירושלים שבמשך יותר מעשור הידרדר מצבה הבריאותי עד כדי סכנת חיים. עד שכלייתו של יגאל הצילה אותה.
"במשך שנים אמא שלי עברה שלושה טיפולי דיאליזה בשבוע", משתפת בתה שיריהאן, "מאישה חזקה ופעילה היא הפכה להיות סמרטוט. חודש לפני ההשתלה העלו את מינון הדיאליזות לארבע בשבוע. הבנו שגם זה לא באמת יעזור ושהמצב שלה לא טוב. יום אחד היא חזרה מותשת מאחד הטיפולים והתקשרו אליה מבית החולים. אמרו לה: 'תחזרי, יש לך ניתוח, השתלה'. חשבנו שעובדים עלינו".
מתי הבנת שזו הכליה של יגאל?
"למרות שזאת היתה תקופה מאוד מתוחה עם הרבה אלימות ולינצ'ים גם בירושלים, לא שמענו על המקרה של יגאל. אנחנו אנשים שרחוקים מהחדשות. אחרי ההשתלה אחותי שלחה לי ידיעה על יהודי שנרצח בלינץ' ושאיבריו נתרמו, בין השאר, לאישה ערבייה. ואז אחותי אמרה לי שהאישה הערבייה זאת אמא. מצד אחד, רצינו לקפוץ מרוב שמחה כי החיים של אמא ניצלו. מצד שני, אמרנו - בן אדם נרצח והשאיר אחריו אישה, ילדים, משפחה".
מימין: מיכאל, בנו של יגאל, אירה ומרווה, אלמנתו של חסונה. הפסיקה לכנות את האירוע רצח, ומכנה אותו "הרג שנעשה בטעות", צילום: מתוך הסרט
באחת הסצנות בסרט, שיריהאן מקריאה טוקבקים לכתבה שהצביעה על המקרה הייחודי, שבו איבר של יהודי שנרצח על ידי ערבים בלינץ' הושתל בגופה של ערבייה. "התגובות של האנשים ממש מוטטו אותי. אמרתי תודה לאל שהציל את החיים של אמא, אבל לא יכולתי להתעלם מהמחשבה למה היינו צריכים להיכנס לסיפור הזה. לאחרונה היו פרסומות לסרט. קראתי חלק מהתגובות. זה הזוי. איך אפשר להכליל את כולם? במשפחה שלי לא מעניין אם אתה יהודי, מוסלמי או נוצרי. העיקר לחיות בשלום. אני רוצה להגיד לכל האנשים השליליים שיפסיקו לשפוט ולהכליל. אם יש לכם מילה טובה תגידו, ואם יש לכם מילה רעה - עדיף לשתוק. למה שנאה במקום אהבת חינם?"
שיריהאן: "במשך שנים אמא שלי עברה שלושה טיפולי דיאליזה בשבוע. מאישה חזקה ופעילה היא הפכה לסמרטוט. יום אחד היא חזרה מותשת מאחד הטיפולים. התקשרו אליה מבית החולים ואמרו לה: 'תחזרי, יש לך ניתוח, השתלה'. חשבנו שעובדים עלינו"
אירה, גם אם את לא מסכימה - את יכולה להבין את התגובות האלה ואת המורכבות שהן מבטאות?
"לא נתקלתי בתגובות כמו ששיריהאן מספרת עליהן, אבל אני יכולה להבין בן אדם עם ניסיון אישי רע, שחי את הסכסוך בצורה יומיומית ונתקל בגילויי שנאה או אנטישמיות - קשה לו עם הסיטואציה הזאת. אגב, אנחנו לא בחרנו את זה. כשאתה תורם איברים אתה לא יודע למי הם יגיעו, אבל עבורנו זה גם לא היווה שיקול".
זמן קצר לאחר ההשתלה הגיעו אירה וילדיה לבית משפחת עוויס כדי לבקר את רנדה. "זה היה מפגש מאוד מרגש. הקושי הפיזי של רנדה היה ניכר, ואני רואה לאט־לאט שמצבה משתפר והיא מתאוששת. זאת הרגשה מאוד טובה שמאוד מחזקת אותי", היא אומרת.
עד כמה הסיטואציה המורכבת הוסיפה להתרגשות?
"ההתרגשות בנוגע לזה היתה בעיקר מסביב ופחות אצלנו. הנה, עובדה שעשו על זה סרט ושאתם מראיינים אותי. לנו זה לא שינה הרבה".
למשפחתה של שיריהאן, שלא נכחה במפגש הראשון, היה חשוב לקיים ביקור גומלין, שנערך לעיני מצלמות הסרט באזכרת ה־30 ליגאל שנערכה בלוד. "הן פחדו לצאת מהאוטו", נזכרת אירה ומציינת את מה שיראו גם צופי הסרט. "מאוד חששנו מהתגובות של האנשים", מאשרת שיריהאן.
שיריהאן: "אחרי ההשתלה אחותי שלחה לי ידיעה על יהודי שנרצח בלינץ' ושאיבריו נתרמו, בין השאר, לאישה ערבייה. מצד אחד, רצינו לקפוץ מרוב שמחה כי החיים של אמא ניצלו. מצד שני, אמרנו: בן אדם נרצח והשאיר אחריו אישה, ילדים, משפחה"
מי ששבר את הקרח היה אחיו של יגאל, אפי, שהגיע לרכב ודחק בבני המשפחה להצטרף למשפחתו. "אתן האורחות שלי ואני כאן בעל הבית", אמר בניסיון להפיג את חששן. "אפי הוא בן אדם זהב", מדגישה שיריהאן, "אבל חששנו שאולי האנשים שהגיבו לא טוב בפייסבוק נמצאים שם. פחדתי שחלק יקבלו את זה רע שעוד באנו אליהם. אבל זה נרגע כשאפי בא, ובמיוחד כשראיתי את אירה. ראיתי חצי בן אדם וכאב לי. הרגשתי כאילו מדובר בהר שהתמוטט".
המתח נשבר עוד יותר כשראית את עמית, הבן הקטן של אירה ויגאל.
"נכון. ראיתי את עמית ולא יכולתי להירגע, לא הפסקתי לבכות". בסצנה נוספת היא תועדה עולה לקברו של יגאל ומניחה עליו זר פרחים. "היה לי מאוד חשוב להגיד לו תודה. אמרתי שאני חייבת להודות לו על שהציל את אמא", היא אומרת בהתרגשות.
Shirahan: "Despite Yigal and Mom's story, I don't see any change. On the contrary, the situation is deteriorating on both sides."
Ira: "Every story like this and every positive interaction can serve as another brick in a condominium that can be built. But a single event can't trigger real change."
"Show the complexity"
"In the film we tried to show the complexity of the whole situation," explains director Hila Medalia. "I wanted to show that reality is not black and white, and the strong power that people have out of pain. Ira, for example, didn't know who would receive Yigal's organs, and from this difficult and complex moment, when she lost what was dearest to her, she was able to perform this amazing and giving act."
"It's a film about pain and loss and the price we pay for our very lives here. It's a film about people, and especially about strong, smart and sensitive women. On the other hand, the film brings elements of injustice alongside hope. Within one story there are so many layers that are very true to the place and time in which we live."
Director Hila Medalia. "They are heroic women and I admire them," Photo: Tuli Chen
Medalia is a veteran producer and docu-director who won a Peabody Award, a Pulitzer of sorts of media world, whose other film she directed was nominated for four Emmy Awards. She is a member of the Academy of Motion Picture Arts and Sciences, and her films have been screened in cinemas and festivals around the world.
Besides Ira and Shirihan, as already mentioned, there is another heroine in the film: Marwa, the widow of Musa Hasuna. After the shooting incident in which Hasuna died, the police arrested five Jews suspected of involvement in the incident.
Six months later, the State Prosecutor's Office announced that the case was closed for lack of guilt, stating that it was not "possible to determine with the level of certainty required in a criminal trial" who the suspect was who carried out the shooting. Later in the statement, the State Prosecutor's Office noted that even if it were proven that one of the suspects did indeed shoot Hasuna, "his claim that he acted in self-defense under the circumstances must be accepted, and therefore there is no reason to prosecute him criminally for this. Recall that these were days when very difficult events took place, and the situation created there was also very unusual. At the time, there were many rioters at the scene who threw stones and Molotov cocktails at the suspects and others, and even shouted slogans indicating their intention to commit more severe acts of violence."
Musa Hasuna. Killed in Lod, but case closed for lack of guilt,
Throughout the film, Marva, who was endowed with quite a bit of charisma and sharpness, did not hesitate to attack the decision and express anger and frustration over her husband's death and the way the law enforcement agencies handled the case. "To me, Marva is an amazing woman," says Medalia, "because with all the pain and anger, she wanted to find a place where her children would have a good future."
הבמאית הילה מדליה: "מי שחושב שהאלימות באה רק, או בעיקר, מצד הערבים לא מבין עד כמה הוא טועה. אבל בגדול אין כאן סימטריה ואין השוואה. הסיפור בסרט מראה תמונה מורכבת מאוד של הערים המעורבות. אין כאן שחור ולבן"
מעבר למפגש הגורלות האנושי ולסיפור המרגש בין משפחת יהושע למשפחת עוויס, המוטיב הלאומני נוכח בכל פינה בסרט, ואולי לא כולם יחתמו על בשורת הפיוס שעולה מהסיפור. "יש מתיחות מאוד גדולה בין הקהילות", אומרת מדליה, "מצד אחד יש הבדלים, ומצד שני יש סימביוזה והרמוניה בין הקהילות. המשפחה של יגאל דוברת ערבית. יגאל עצמו הכיר את משפחת חסונה. זה דבר הזוי".
תיעוד משני צידי התהום
זה הסרט השני שבו מדליה מנסה להפגיש בין גיבורים משני צדדיה של האלימות הלאומנית. ב־2007 היא ביימה את הסרט "למות בירושלים", שעסק בפיגוע טרור שאירע ארבע שנים קודם לכן, ושבו נערה יהודייה בת 17 נרצחה על ידי מחבלת פלשתינית בת גילה. מדליה ניסתה להפגיש בין אימותיהן של המחבלת והנרצחת, אך למרות המרחק הגיאוגרפי הקצר בין השתיים, היא לא הצליחה לגשר על התהום הפעורה ביניהן.
גם במהלך סרטה הנוכחי אירה ומרווה התראיינו בנפרד, כל אחת סיפרה את סיפורה הכואב מנקודת מבטה, אולם לאחר שסיימה לערוך את הסרט היא הצליחה בכל זאת להפגיש את כל גיבוריו, ובהם אירה ומרווה, למפגש חד־פעמי של שעה וחצי שהתקיים כשנה וחצי לאחר אירועי הדמים בלוד.
אירה הגיעה מלווה בבנה הגדול מיכאל ובגיסה, אפי יהושע. לצידם התקבצו גם שיריהאן ואמה רנדה. ליד אירה התיישבה מרווה חסונה, והנוכחים ניהלו שיח בהובלת מדליה. אירה, שראתה את הסרט לפני המפגש, לא פספסה את הזעם ואת המרירות מצידה של מרווה.
חששת מפני המפגש איתה?
"בסרט יש מראות קשים של הפגנות ואירועי אלימות", מספרת אירה, "ואני עד היום תוהה מה הדבר האמיתי - ההפגנות או מה שהיא אמרה אחרי זה. אבל לא, לא חששתי מהמפגש כי הדבר הכי גרוע כבר קרה לי", היא אומרת בחיוך מריר.
במהלך המפגש הורגש המתח הגדול בין הצדדים. הוא נסדק באחת לאור הדברים המפתיעים שאמרה מרווה. כשדיברה על אסונה המשפחתי ועל אובדן בעלה, ציינה כי עם הזמן הפסיקה לכנות את האירוע רצח, ומכנה אותו "הרג שנעשה בטעות". לדבריה, הסיבה לכך היתה שהיא "לא רוצה לגדל ילד שירצה לנקום, שישנא יהודים".
"היא היתה הרבה יותר מרוככת והרבה יותר אנושית במפגש", נזכרת אירה. "כשראיתי את הסרט חשבתי על הילדים שלה ועל זה שהיא מכניסה אותם למעגל שנאה שאין ממנו מוצא. לכן הופתעתי וגם שמחתי לראות שזה כבר לא המצב".
מדליה מסכימה: "מרווה היא אישה מבריקה. יש בה הרבה כעס על מה שקרה והרבה כאב, והיא גם זועקת על חוסר הצדק מבחינתה. היא לא מבינה מדוע לא התקיים הליך משפטי שבירר את הפרשה. אבל למרות זאת, הזמן אִפשר לה בצורה מושכלת לשנות קצת את הגישה. היא הבינה שהיא צריכה לשנות את השיח בבית ולגרום לילדים שלה להסתכל על התמונה המלאה כדי שהם לא ייגררו למקומות לא טובים. גם מרווה וגם אירה הן נשים הרואיות ואני מעריצה אותן. יש בהן הרבה חמלה וסליחה ונתינה. עצם ההסכמה שלהן להיפגש מדהימה בעיניי".
מדוח מבקר המדינה שפורסם בקיץ האחרון עלה כי באירועי האלימות לפני שנתיים לקחו חלק כ־6,000 אזרחים בני המגזר הערבי. כ־3,200 מתוכם נעצרו, לעומת 240 יהודים. בסך הכל באירועי האלימות הפנימיים שאירעו באותה תקופה מצאו את מותם שלושה אזרחים ונפצעו מאות, מתוכם כ־300 שוטרים. תקציר הסרט, לעומת זאת, עשוי לעורר מחלוקת, כשהאירועים בערים המעורבות מתוארים כ"התפרצות לאומנית אלימה מכל הצדדים".
מדליה מתייחסת לביקורת אפשרית על ניסיון לייצר סימטריה ותחושה כאילו שני הצדדים נקטו אלימות שווה. "בתקופה שלנו הכל מצולם. בחומרים שמצאתי ראיתי גם אלימות מצד יהודים. מי שחושב שהאלימות באה רק, או בעיקר, מצד הערבים לא מבין עד כמה הוא טועה. אבל בגדול אין כאן סימטריה ואין השוואה. לא ניסיתי להשוות ואני לא חושבת שזה נכון להשוות. הסיפור בסרט לא משווה בין המקרים, אלא מראה תמונה מאוד מורכבת של הערים המעורבות. אין כאן שחור ולבן אלא הרבה מורכבות".
אירה, שנתיים אחרי, מה המצב בלוד?
"אני לא רואה הבדל בין התקופה המקדימה לרצח של יגאל לתקופה הנוכחית. אנשים נוטים לשכוח את מה שהיה. לי, אחרי מה שעברתי, הרבה יותר קשה לשכוח. הטראומה נוכחת".
רצח כמו של יגאל, ובכלל אירועי אלימות כמו בשומר החומות, יכולים לדעתכן להתרחש שוב?
"אני מאמינה שכן. שום דבר לא נפתר, והמצב לא הפך להיות טוב יותר. עד אותו מקרה לא חשבנו שאנחנו חיים בסיטואציה מסוכנת. יגאל הסתובב ועבד בכל מקום, גם בבתים של יהודים וגם של ערבים. בשגרה לא מרגישים יותר מדי סכנה, אבל התחושה היא שכל דבר קטן יכול להביא להתלקחות".
לנוכח האירועים ההם והמצב כיום, ובמיוחד הסיפור האישי שלכן ושל המשפחות שלכן, אתן יותר אופטימיות או יותר פסימיות?
"לצערי, למרות הסיפור של יגאל ואמא", מסבירה שיריהאן, "אני לא רואה שינוי. להפך, המצב מידרדר בשני הצדדים. אני מקווה וחולמת שיהיה שלום, אבל המציאות לא נותנת לי סיבות להיות אופטימית".
אירה מעט יותר אופטימיות, אך לא מעבר לכך: "אני חושבת שכל סיפור כזה וכל אינטראקציה חיובית יכולים לשמש עוד לבנה בבית משותף שאפשר לבנות פה. אבל אירוע בודד לא יכול לעורר שינוי אמיתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו