"Rabbi Yaron Reuven put me on a chair, and in front of all the students he slapped me in the face. I was 8 years old. This slap continued to reverberate within me for many years. The insult, terror and pain left a deep scar on me."
Moshe Nachmani, 37, a graduate of Jerusalem's Morasha Talmud Torah, is still living the humiliations he endured as a child at the Morasha Talmud Torah, which is now located in Jerusalem's Givat Shaul neighborhood. "It all started when we interrupted the teacher and he left the classroom. We decided that as soon as he came back, we'd all be shouting 'R-H-WATER! R-h-water!' That was the title we attached to a teacher who used to punish us harshly," he continues.
"Then the teacher came in together with the deputy principal, Rabbi Reuven. All the students fell silent. I was the only one shouting as we had agreed in advance. The principal stood at the teacher's desk and motioned for me with his finger to come closer to him. I approached in fear, not knowing what was going to happen. With a stern countenance and a stressful composure, he said something like, 'I see you know how to shout, so here you go, stand on the chair next to me and keep shouting.' I didn't know what to do. It was clear to me that if I kept quiet, I would get hurt, and if I shouted, I would get hurt too. As a scared little boy in front of a big, strong man, I had to quickly choose between hurt and hurt."
Nachmani chose to stand on the chair. His friends, in whom the incident is seared to this day, describe that all that came out of his mouth was the growl of a wounded animal, along with tears and sobbing. The mercy he had asked for earlier did not help and he was slapped by Rabbi Reuven.
"In the name of the sanctity of silence"
Nachmani, a married father of children who now lives in Safed and is a historian and collector, studied in the Morasha Talmud Torah for 14 years, from kindergarten to the end of twelfth grade.
"I also have a lot of good memories from there," he says. "We also had wonderful rabbis with whom I am in contact and admire to this day, but the slap I received was not a one-time stumble or a momentary outburst of anger – it was a method of education by several licensed teachers who used organized violence. It was a method of controlling students, 'educating' them through humiliation and intimidation, and when necessary, beatings, slaps, waving children by the ears, and more.
"A complete, unfinished notebook with rows and rows of casualties." Moshe Nachmani, Photo: Eyal Margolin - Ginny
"We didn't call one of the teachers by his real name, but rather 'Zvti Maschi.' He would pinch his cheeks and tug at the naughty children's ears until they turned red. This was the norm in the institution. In the lower grades, there were days when I was so scared that I would lock myself in the bathroom instead of going into class.
"Even in the older classes, the atmosphere was very tough. We finished school in the dark, got endless homework, went on tear-jerking trips. It was a military atmosphere, that of a cruiser. I never had a rabbi or guide come to me and ask how I was. After eighth grade, I continued to study at Morasha until twelfth grade, because the teachers' attitude toward students of that age was different for the better."
Nachmani wrote a post and agreed to be interviewed following the publication in early May of the "Regulation" forum, which deals with cases of sexual abuse by those in authority in religious society. The forum warned the public about Rabbi Yaron Reuven, who currently works as a couples and organizational counselor and was employed, among other things, in the Tzvia educational network. Over the years, Reuven moved to various educational institutions, and his character, as well as the allegations regarding his alleged harm to women, require a separate investigation. This time we will focus on corporal punishment in the Morasha Talmud Torah, of which according to a long list of testimonies we have collected, but not alone.
Moshe Nachmani: "One of the teachers we called 'Tvinch Meshichi.' He would pinch his cheeks and tug at the naughty children's ears until they turned red. This was the norm in the institution. In the lower grades, there were days when I was so scared that I would lock myself in the bathroom."
"In the name of the sanctity of silence and silencing, dozens of cases of physical abuse have occurred against young children, each of whom is a whole world," Nachmani wrote in the post. "All these cases could have been spared us had it not been for the silencing. Because of claims such as 'let's let him turn over a new leaf', 'he must have done teshuva' and 'what is his family's fault', dozens of people have been screwed. Many of his neighbors and co-workers knew about his exploits and kept silent, while he turned over a new leaf and soon tarnished him too. And another new page, which was also filled with searing stains. And a complete, unfinished notebook has already been created, with rows and rows of casualties."
Nachmani is one of 13 Morasha graduates who were injured and with whom I spoke personally in order to prepare this investigation. Each first-person testimony that appears here was cross-referenced with another testimony. About half of the interviewees chose to reveal themselves by name and photo. They are tired of hiding, they demand correction and justice, and they are desperate to heal from the wounds that are bubbling up in them to this day.
The other half chose to be interviewed anonymously, each for their own reasons, but all made it clear that if called to testify in a libel suit, they would come forward immediately.
"It's important to put the casualties at the center, not the perpetrators." From right: Z., Shibi Cohen, Ehud Bashari, David Cohen, Nehemia and Arie, photo: Arik Sultan
The testimonies resurface the names of 14 teachers and principals who used violence and corporal punishment over the years, until 2005, when, as far as we know, Morasha underwent an educational-pedagogical process in which physical violence was stopped.
We chose to mention here only the names of the principals who enabled and took part in the violence, and the names of the teachers who, according to testimonies, used particularly severe violence and are still engaged today in teaching, education, counseling and therapy.
In this context, it is important to note that already in 1991 the Ministry of Education issued a directive banning the use of corporal punishment, and by the end of the 90s, corporal punishment of children was a criminal act not only on paper but also in actual enforcement.
"Emotional and psychological violence"
Anyone familiar with the secrets of religious Zionist education knows that Morasha is no longer a school, but the flagship institution of the Torah-Haredi world. Parents begged that their children be accepted to study in the prestigious and closed club, which was intended for the sons of rabbis and rabbis at the Merkaz HaRav Yeshiva, and where studies were purely holy.
The Morasha Talmud Torah was established in 1977 in Jerusalem, with the blessing and encouragement of Rabbi Tzvi Yehuda Kook and Rabbi Avrum Shapira. One of the founders of the place and its head for 50 years is Rabbi Hillel Plesser, who passed away about a year ago. Plesser himself, according to the graduates we spoke with, was sometimes a warm and cordial man who helped many, and sometimes strict and tough who terrorized the students.
Morasha Talmud Torah in Jerusalem, photo: Arik Sultan
"In my class, one of Rabbi Plesser's sons studied," describes M., 39. "Rabbi Plesser didn't teach us regularly, but once he came into the classroom to fill a seat. At that time, a fight developed between the children, and his son was also involved in it. To prove that he wasn't discriminating against his son, he slapped him in front of the whole class, which broke his glasses. Since then, there has been a kind of norm in Morasha that before you get slapped, you take off your glasses. Rabbi Avraham Birnbaum, who was the deputy director, would also slap him, but he wasn't as strong as Plesser, so they were weaker."
"The fear of meeting Rabbi Hillel Plesser in the hallway was fear of God. I saw him with my own eyes slapping children who were late or taken out of class," says B., 35. "I didn't get a slap from him, but he yelled at me and I was shaking with him. There was also emotional and psychological violence."
"The fear of meeting him in the hallway was fear of God." Rabbi Hillel Plesser, one of the founders of Morasha and head of the Mossad, passed away about a year ago, photo: A. Sheffer, from Wikipedia
An interesting testimony about Rabbi Plesser's attitude toward corporal punishment comes from a teacher who taught in Morasha. "I'll tell you the next story," he says. "In one of the classes I taught, one of the children read a Tarzan book under the table. I confiscated the book with the intention of returning it after a while, but when class ended and I was about to leave the classroom, the student stood at the entrance to the classroom and blocked the exit with his body. He informed me that until I returned the book to him, I wouldn't be able to leave.
"As such, I went back to the teacher's desk and sat down to study. The student also returned to his seat, and I tried to leave the classroom again, but he blocked my way again. After three or four such times, the student went to my bag, took out the book and told me that I could now leave the classroom. I thanked him for allowing me to leave the classroom, and because of the severity of the audacity in the student's behavior, I went to the administration and told him what had happened, in order to provide a proper educational response. Rabbi Hillel Plesser told me: 'You drove with the student beyond the line of law, but from the point of view of the main law, you had to give this student a ringing slap so that he wouldn't block you from leaving the classroom and leaving the classroom.'"
M., 39: "Once a fight broke out and Rabbi Plesser's son was also involved. To prove that he wasn't discriminating against his son, he slapped him in front of the whole class that broke his glasses. Since then, there has been a norm in Morasha that before you get slapped you take off your glasses."
That patient rabbi, whom many students loved and remember fondly to this day, did not toe the line with the reality that some teachers resort to corporal punishment. On one occasion, following an incident in which another rabbi punished a student with corporal punishment, he asked the students to write and describe to him what they saw, so that he could handle the matter.
He showed the pages filled out by the children, which are still preserved to this day, to the management. He reads to me various descriptions of students who wrote that the same rabbi slapped the student, hit him seriously, banged his head against the wall and stabbed him with an umbrella pole.
"A ringing slap, head against the wall." A description of an incident of violence by one of the rabbis in Morasha, as described by a student at the institution,
"Hundreds of slaps and kicks"
Along with educational slaps, which may stem from an outdated view of "darkness that his tribe hates us," the graduates also describe violence for its own sake, devoid of context and dependent on the student's actions.
For example, Y. (31) from Jerusalem, married with children involved in education, describes: "Rabbi Moshe Zribi was a teacher and in some years also my educator. From third grade to the end of seventh grade, I got hundreds of slaps and kicks from him. It could also be 40 slaps a day, in the face and back of the hand in a row, during recess or in class. It was really sadism, a hobby, something that would make him smile and calm him down. It could have happened anywhere and out of nowhere, even when I didn't do anything. I could play ping-pong during recess and he would walk by, call me and snack on my daily ration. And it went on for years.
"During my time, Rabbi Plesser no longer took a beating himself, but it can't be that he didn't know about the beatings I received in public, because it happened every day, during recess, in front of everyone and in front of his eyes. The same applies to the educational director at the time, Rabbi Avraham Birnbaum, who in my time was aggressive and humiliating, but did not beat himself. He also saw and knew everything."
"Hundreds of slaps and kicks." Rabbi Moshe Zribi, educator and deputy director at Morasha, works in the Talmud Torah to this day, photo: from Facebook
Y. also describes the emotional abuse by teachers who did not resort to physical violence. "The beatings were only one layer," he says, "the second layer was fear and terror. The lack of vision of the person, the student, but only bringing him to the goals of the system - the desire to align the students according to your truth, without seeing the child as a human being.
Y., 31: "With Moshe Zribi it could have been 40 slaps a day, in the face and back of the hand in a row. It was really sadism, a hobby, something that would make him smile. I could play ping-pong during recess and he would walk by me and snack on the daily ration. And it went on for years."
"One of the harshest punishments I received was when they sent me in third and fourth grades to sit in concentration in kindergarten. It happened at least three or four times and was accompanied by statements like, 'You're not acting like a kid in class, so you need to go back to kindergarten.' There is nothing more humiliating than that. There were also times when I really fought against it, I told the teacher, 'Put me in the corner, let me stand for hours by the bathroom or at the edge of the field, even hit me and get angry at me, but don't send me to kindergarten. It's erasing who I am.'"
מורה נוסף שי' ובוגרים נוספים מתארים את עוצמת נחת זרועו הוא שמעון מן - איש גדול, גבוה וחזק במיוחד.
"במהלך השנים חטפתי משמעון מן עשרות סטירות וכאפות חזקות מאוד", נזכר י' בכאב. "אצלו זה לא היה מתוך הנאה כמו אצל זריבי, אלא מתוך התקפי זעם חסר מעצורים. הוא היה מפחיד ברמות וגם משפיל. קיבלתי ממנו יותר מ־20 סטירות כאלה, אבל מה שהיה יותר גרוע זה ההשפלה מצידו.
"כשהוא הרביץ לי זה חיזק את המעמד החברתי שלי, אבל כשהוא השפיל - זה דרס אותי. אחת ההשפלות שאני זוכר היתה כשהייתי בכיתה ו' והוא צעק עלי מול כל הכיתה: 'ראיתי שביום כיפור במקום להתפלל שיחקת בחוץ. אתה 'עם הארץ' גמור. בושה שיש ילד שזה מה שהוא עושה ביום כיפור'.
"דמות נוספת שהיתה מרבה להשתמש בכוח הזרוע היא אברהם שבת. לי הוא לא הרביץ, אבל אני ראיתי אותו חובט ומרביץ בילדים אחרים. היה לו מקל דק שהוא היה מצליף בו, והוא גם היה זורק תלמידים ודוחף אותם לדלת שייצאו מהכיתה. כשחברים, שלא היו רגילים כמוני לקבל מכות, קיבלו לעיתים מכות ובכו, הם היו שואלים אותי: איך זה שאתה לא בוכה?"
למה לא בכית?
"היום, בניתוח של שנים אחורה, אני מבין שכנראה בשלב מוקדם מאוד, כבר בכיתה ג', פיתחתי חוסן מול החוויה הזו כדי לייצב את עצמי מול המערכת. כשאני עומד מולם ולא נכנע להם, הם לא ישברו אותי. ילד טוב שרוצה להיות ילד טוב ומקבל סטירה, זה שובר אותו, אבל אני פיתחתי חוצפה מאוד גדולה. הייתי ילד בעייתי. למרות שבפועל הפסקתי ללמוד כמעט לגמרי כבר בכיתה ג', נשארתי שם עד כיתה ח' ולא העיפו אותי בגלל הקשרים של אבא שלי".
איפה באמת היו ההורים?
"ההורים שלי לא ידעו מה עובר עלי, וגם לא חשבתי לספר להם, כי כילד הייתי בטוח שזה חלק משיטת החינוך של 'מרכז הרב' ושל עולם התורה. אמא שלי מספרת שיום אחד, בסוף כיתה ז', חזרתי עם לחיים אדומות הביתה והיא שאלה מה קרה. עניתי לה ששיחקנו ונפלתי, ואז חבר שהיה אצלנו אמר לה שהמורים נתנו לי כאפות.
"מבחינת אמא שלי ברגע הזה העולם נשבר. היא עדיין לא חשבה שזו תופעה, אבל בהחלט הבינה שמשהו לא תקין קורה שם. ההורים שלי היו לגמרי בצד שלי ורצו להוציא אותי משם, אבל אני לא רציתי לעזוב את החברים.
"צריך להבין גם שזה לא היה פשוט. הדמויות שהובילו את מורשה היו אנשי מעלה בקריית משה, אתה לא מסוגל לצאת נגדם. הרב פלסר הוא דמות נערצת ומעוררת השראה. קשה להבין שמדובר במי שעמד בראש הפירמידה של מוסד שהתנהלו בו פשעים.
"מרגע שההורים שלי הבינו את זה, הם ליוו אותי צמוד ותמכו בי מאוד. לאורך השנים אמא שלי עזרה לי לעבד את החוויה הזו באופן שהוא שווה ערך לטיפול אינטנסיבי.
"לפני שנתיים, כשיצאו הפוסטים הראשונים בפייסבוק בנושא, לא היה לי קל", חושף י' סדק צר לנפשו, בתוך שטף הדיבור הבוטח והשכלתני שלו. "אני זוכר שקראתי עדויות ולא יכולתי לנשום רבע שעה. התקשרתי לאמא שלי והיא עזרה לי לחזור לעצמי".
"מפחד לאבד שליטה"
החוק הישראלי מאפשר למי שהתעללו בו בילדותו לתבוע את הפוגע עד שבע שנים אחרי גיל 28. בשונה מרוב המרואיינים האחרים בכתבה, י' יכול עדיין להגיש תביעה.
"זה משהו שאני בהחלט שוקל לעשות", הוא אומר. "זה עוד לא קרה כי אני מפחד לאבד שליטה. אני מרגיש שאני שולט בסיפור כל עוד אני בוחר לספר אותו. ככה הוא לא משתלט עלי.
"אני לא מפחד לעמוד מול אנשים ולומר להם בפנים את מה שהם עשו לי, אני בטוח שהם ישפילו את העיניים ויתביישו בעצמם. לי אין במה להתבייש, אבל בשלב הזה להעביר את הכוח ממני לבית המשפט זה עדיין רגיש מדי עבורי, זה יכול להוות טלטלה גדולה מדי. אני בבירור מתמשך עם עצמי על זה".
איך זה משפיע עליך כאיש חינוך?
"כל החיים שלי מנווטים מהמקום הזה. אני יציר של ההתעללות הזו. היא השפיעה על דרך החיים שלי ובטח על הבחירה לעסוק בחינוך. כל התפיסה החינוכית שלי מושתתת על המכות שספגתי. העבודה שלי היא הטיפול הכי טוב שיש.
"מבחינתי לחנך זה לאהוב. לראות את האור והיופי שבכל אחד, להכיל את הילד, ורק משם לגדל ולהצמיח, כמו שכתוב על אהרן הכהן 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. דבר ראשון לאהוב, וכמו שהרב צבי יהודה קוק אמר: 'תאהב, ומתוך זה הם יתקרבו כבר לתורה'. זו בעצם הבחירה שלי בחיים".
"היה לו מקל דק שהוא היה מצליף בו". הרב אברהם שבת, כיום ראש קהילה וראש תלמוד תורה בהר חומה, צילום: צילום מסך
הילדים שלך יודעים מה עבר עליך כילד?
"דרך הילדים שלי אני מגלה כמה אני שרוט ממה שקרה לי. כשהבכור שלי התחיל בית ספר, כמעט בכל יום הזהרתי אותו שאף אחד לא יעז לפגוע בו. יצרתי אצלו אנטגוניזם למערכת עוד לפני שהוא נכנס אליה. אשתי, שעברה ילדות נורמלית, משקפת לי איך זה נראה מהצד. אני שרוט, ומכאן נובע הרצון החזק שלי להגן על הילדים, אבל בסופו של דבר זה שורט גם אותם".
"אתגרים נפשיים גדולים"
צ' (37), מפיק דפוס ולשעבר איש חינוך, נפגע גם הוא מהאלימות שאותה נקטו המורים. "כמו רבים מילדי השכונה שבה גדלתי, גם אני למדתי בתלמוד תורה מורשה", הוא מספר. "מדובר בתלמוד תורה שהקימו תלמידי מרכז הרב עבור ילדיהם, כמקום המאפשר לימודי קודש אינטנסיביים ברמה גבוהה, ומתברר שבתור ילד עם הרבה אנרגיות ועם לקות למידה רצינית המקום הזה לא התאים לי. למדתי שם שלוש שנים עד שהעיפו אותי, אני אפילו לא יודע למה. הרבה תלמידים עזבו או הועפו לאורך הדרך.
"בזמן שלמדתי במורשה חוויתי המון אלימות מצד חלק מהמורים, לצד חוסר הבנה של התלמיד ואפס עזרה בקשיי למידה. כמו כן, לא העזתי לפנות להורים ולשתף אותם, כי המסר שקיבלתי הוא שלא מדברים לשון הרע".
מקרה אחד נחרט במיוחד בזיכרונו של צ'. הוא היה בן 7, שיחק מחבואים עם חבר והתחבא מאחורי דלת. כשחשב שהחבר גילה אותו פלט קללה, אבל אז התברר שמי שפתח בברוטאליות את הדלת הוא ירון ראובן, אז מנהל מורשה.
"פתאום אני רואה את המנהל מעלי, והוא נתן לי את הסטירה של חיי, הדביק אותי לקיר ושאג עלי. הייתי בהלם. יצאתי למגרש ובכיתי, וזה סיפור שאני סוחב איתי עד היום.
"היו עוד הרבה פעמים שבהן ראיתי אותו מכה ושואג על ילדים. זה היה מאוד ברוטאלי. האלימות שספגתי היא משהו שנכנס לי עמוק לנפש, וכמוני עוד ילדים רבים נפגעו וחלקם סוחבים איתם את הפצעים עד היום".
"נתן לי את הסטירה של חיי, הדביק אותי לקיר". הרב ירון ראובן, כיום יועץ זוגי וארגוני, צילום: צילום מסך
סיפרת למישהו? להורים?
"לא דיברתי על זה עם ההורים. אולי חשבתי שזה נורמלי, אולי פחדתי לספר.
"כשגדלתי והפכתי לאיש עשייה גם בתחום החינוך, במהלך השנים נוכחתי לגלות שהפצע שנגרם לי במורשה עדיין מדמם. בעיקר כשפניתי לפני כמה שנים לאבי ופתחתי את הנושא בפניו. היה לו קשה להכיל את זה. הוא ישב ושתק, אבל דמע.
"היום אני בן 37 ומעלה את הדברים כאן, כי מתברר שיש מחנכים מאז שעדיין עוסקים בחינוך וכאלה שמתיימרים להיקרא רב ועדיין מלמדים. בעיניי מי שפגע בתלמידים לא יכול להמשיך לכהן במשרה חינוכית או רבנית.
"חייבת להיות פה הכרה מלאה ובקשת סליחה של כל הגורמים והרבנים שהיו באותה תקופה, וגם היום חלקם עוד מנהלים את מורשה או מוסדות אחרים".
ניסית ליצור איתם קשר?
"כן, וכשפניתי לקבל את תגובתם הבנתי שהם עדיין לא חוזרים בהם על מה שהיה, וכנראה עדיין בחוסר יכולת לקבל ולהצמיח ילדים שלא מתאים להם לשבת ללמוד תורה.
"ראיתי שאין ברירה אלא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, כמו שאומרים, ואולי אז תהיה התעוררות ותלמידי הרב קוק יבינו שחינוך צריך להגיע רק מתוך אהבה. זה יעזור לדור הבא, ואולי גם להמון אנשים שמסתובבים בעולם מצולקים. אולי אור השמש יחטא וינקה את כל הכאב.
"חשוב לי גם להדגיש שאין לי מטרה להכפיש ציבור שלם, אני פועל מתוך רצון לתקן. אני בטוח שלא את ולא אני, שמשתייכים למגזר הדתי, באים במטרה להכפיש ציבור שלם. בעיניי היכולת לדבר על הדברים ולטפל בהם מעידה דווקא על חוזקה של הציבור".
צ', בן 37: "אני מעלה את הדברים כי מתברר שיש מחנכים מאז שעדיין עוסקים בחינוך וכאלה שמתיימרים להיקרא רב. מי שפגע בתלמידים לא יכול להמשיך לכהן במשרה חינוכית או רבנית. חייבת להיות פה הכרה מלאה ובקשת סליחה"
סיפור דומה לזה של צ' מספר גם אריה (37, השם המלא שמור במערכת). "בכיתה א', אולי ב', הלכתי מכות עם ילד אחר בחצר", הוא נזכר. "אחרי שסיימנו את המכות ירון ראובן שאל אותי: 'סיימת, אריה?' והעיף לי סטירה מצלצלת. באירוע אחר מורה הרביץ לי ולקח אותי לחדר המנהל, ושם ירון ראובן דרש ממני ולא מהמורה המכה להתנצל. הוא אילץ אותי להוריד פיזית את הנעליים בפני המורה. זה היה משפיל".
"דרשו ממני ולא מהמורה המכה להתנצל". אריה, צילום: אריק סולטן
על שאלת מקומם של ההורים אל מול מה שהתרחש במורשה עונה אהוד בשארי (31), שעוסק כיום במסחר, תשובה כואבת במיוחד: "אם אתה גדל בבית שבו זה לא טאבו להרים יד, אין לך מה לענות על השאלה הזו. אני לא יודע מה זה עשה לי לחיים, אבל אני בהחלט יכול לומר שמבחינה נפשית עברתי אתגרים גדולים".
אהוד בשארי: "משה זריבי קרא לי לשולחן שלו, אני לא זוכר על רקע מה, תפס לי בלחי ותוך כדי זה המשיך לדבר באריכות עם הכיתה ואיתי, כשהוא מזיז לי את כל הראש יחד עם הלחי. הוא גם הוריד לי את הראש לשולחן וכופף אותי"
בשארי משחזר את מה שראה כתלמיד מורשה: "שמעון מן היה מאבד שליטה, ממש כמו בקריז. הוא היה מעיף כאלה סטירות שהילד היה עף מהמקום.
"אני זוכר שפחדתי, ואני זוכר כמו אתמול את י', חבר שלי מהכיתה, שניסה לברוח ממנו. שמעון מן נעמד ואמר לו: 'בוא לפה', אבל י' מת מפחד וענה לו 'לא רוצה, אתה תרביץ לי'. בסופו של דבר המורה התקרב ונתן לו כזאת סטירה, וואו. זה צרוב לי בזיכרון.
"סטירות שהילד עף מהמקום". אהוד בשארי, צילום: אריק סולטן
"לגבי עצמי, אני לא בטוח אם קיבלתי ממנו סטירה והדחקתי את המקרה, או שפחדתי כל כך מהסטירה. מה שזכור לי היטב זה שלא היה מדובר במקרה חד־פעמי. ראיתי אלימות כזו עשרות פעמים. הבן אדם הענק הזה, לפחות מטר תשעים, היה מרים את היד גבוה, מניף אותה מקצה אחד לקצה שני ומעיף סטירה שהיתה גומרת על הילד.
"מאבד שליטה, כמו בקריז". הרב שמעון מן, כיום מלמד במכון מאיר, צילום: מתוך ערוץ מאיר
"גם משה זריבי היה סדרתי. אני זוכר שהוא פגע בי עשרות פעמים. פעם אחת הוא העמיד אותי בין השולחנות ואני שמתי את הספר על הברכיים וריחפתי. הוא זרק עלי גיר, נבהלתי, ואז הוא התקרב אלי ותפס לי בשתי הלחיים כדי שאעמוד זקוף. חטפתי שוק מהעוצמה שבה הוא ניער אותי דרך הצביטה בלחיים.
"במקרה אחר אני זוכר שהוא קרא לי לשולחן שלו, לא זוכר על רקע מה, תפס לי בלחי ותוך כדי כך המשיך לדבר באריכות עם הכיתה ואיתי, כשהוא מזיז לי את כל הראש ביחד עם הלחי. הוא גם הוריד לי את הראש לשולחן וכופף אותי".
אריה: "בכיתה א', אולי ב', הלכתי מכות עם ילד אחר בחצר. ירון ראובן שאל אותי, 'סיימת, אריה?' והעיף לי סטירה מצלצלת. באירוע אחר מורה הרביץ לי ולקח אותי לחדר המנהל, ושם ירון ראובן אילץ אותי להוריד את נעליי בפני המורה. זה היה משפיל"
על מעשיו של זריבי מוסיף מ' (33) את התיאור הבא: "אני זוכר שהוא העמיד בשורה את כל מי ששכח מחברת, כשישה או שבעה ילדים, וכל אחד חטף ממנו מכה בצורה אחרת - סטירה, בעיטה, צביטה. אני חטפתי צביטה כואבת ומשפילה במיוחד. בזמנו ניסינו להחתים מורים נגד האלימות, אבל ההנהלה דרשה מאיתנו מייד להפסיק".
"התרסקתי למסדרון"
לצד הזיכרונות הכואבים, הבוגרים יודעים גם להכיר תודה על הטוב. "במורשה היו דמויות חינוכיות ראויות להערכה, לדוגמה דוד הישראלי, יהודי יקר מאוד ואביו של יהודה הישראלי, שנפצע קשה במבצע צוק איתן", מתאר עו"ד שיבי כהן (35), נשוי ואב לילדים. "פעם כאב לי הראש בטיול והוא סחב אותי על הידיים טיול שלם", הוא נזכר.
את מורשה עזב כהן באמצע כיתה ד'. "עזבתי אחרי שהרב אברהם שבת העיף לי סטירה", הוא מספר, והוא אינו היחיד שטוען כך לגבי שבת. שני עדים נוספים מתארים סטירות חזקות והטחת ראש בקיר מצד המורה.
"כאפה שאני זוכר עד היום". שיבי כהן, צילום: אריק סולטן
"זו לא היתה הפעם הראשונה שבה שבת פעל באלימות כלפיי", ממשיך כהן. "פעם אחת, בדרך לבית הספר, נזכרתי שלא הכנתי שיעורי בית, אז התיישבתי מאחורי בניין להכין אותם. שבת הפתיע אותי מאחור, ולמרות שזה לא היה בתוך שטח בית הספר, הוא תפס אותי מהאוזן וטלטל אותי.
"אני זוכר אותו מרביץ גם לתלמידים אחרים וגם לילדים שלו בבית הספר, לפני כולם. הוא דפק לי כאפה שאני זוכר עד היום, בגלל שדחפתי את הניירות בפח עם הרגל. זה שבר אותי והחלטתי שאני עוזב את בית הספר. הודעתי להורים שלא אמשיך ללמוד במורשה".
איך הם הגיבו?
"בסיטואציה כזו אתה מצפה שההורים שלך יגנו עליך, אבל כלום ושום דבר. זה שרט אותי. ההורים שלי נתנו לי המון בחיים, אבל העניין הזה נפתר מולם רק לאחרונה. כל הדבר הזה הפך אותי למעין פרש בודד, לאדם שסומך רק על עצמו. לקח לי זמן להבין מה עברתי וכמה האלימות הזו השפיעה עלי קשות. זה גם יצר אצלי תיעוב לממסד הדתי.
"מי שהוביל את מורשה היו אנשים שתפסו את עצמם כאליטה, ולחלקם היתה תפיסת עולם רדיקלית ואלימה. אני לא מבין איך אנשים כאלה עוד עוסקים בחינוך. איך הרב אברהם שבת, שדפק לי כזו מכה, הוא היום ראש תלמוד תורה בהר חומה?"
שיבי כהן: "מי שהוביל את 'מורשה' היו אנשים שתפסו את עצמם כאליטה, ולחלקם היתה תפיסת עולם רדיקלית ואלימה. אני לא מבין איך אנשים כאלה עוד עוסקים בחינוך. איך הרב אברהם שבת, שדפק לי כזו מכה, הוא היום ראש תלמוד תורה?"
תלמיד נוסף שסבל מאלימות קשה הוא המוזיקאי דוד כהן נחמיה (36), שמתאר בין היתר גם אלימות שספג ממורים אחרים, ששמם לא מוזכר בכתבה. הוא זוכר, למשל, איך סטירה שחטף גרמה לו לדימום מהאף.
גם המורים שכן מוזכרים בכתבה לא חסכו את נחת זרועם ממנו. "חטפתי מירון ראובן סטירה מצלצלת שהדביקה אותי לרצפה", הוא נזכר. "הסטירה הזו היתה על לא עוול בכפי בכלל. אחי הגדול זרק שקית מים, וראובן חשב שזה אני.
"הוא בא אלי משום מקום והעיף לי סטירה, ואני בכלל לא הבנתי מה עשיתי. כשהוא גילה שזה לא הייתי אני, הוא הלך מייד להחטיף סטירה גם לאחי, בלי הסבר או התנצלות".
אחד המורים שמכותיו צרובות בכהן נחמיה היטב הוא שמעון מן. "היה בו משהו מתעתע", הוא מתאר. "לפעמים היה לו קול רך, אבל כשהוא התפרץ זה היה מפחיד. אני זוכר איך הוא תפס אותי מהצוואר עם היד הענקית שלו. בכל פעם שאני מדבר על זה אני מרגיש את כאב הלפיתה בעורף. הוא גרר אותי לאורך כל הכיתה כשאני מפרפר וחסר אונים, ואז זרק אותי החוצה והתרסקתי למסדרון. לאחרונה שוחחתי עם מישהו שהיה עד לזה וראה אותי מקופל שם בפינה.
"אחרי אותו אירוע הייתי בהלם, ואני לא יודע מאיפה אזרתי אומץ אבל עליתי רועד ובוכה לחדר המנהל, אברהם בירנבוים. הוא שאל מה קרה, הסברתי לו בבכי מה המורה עשה לי, ובירנבוים העיף אותי בצרחות בסגנון של 'אתם מופרעים, עושים בעיות ומתלוננים על המורים'. חזרתי למסדרון אבוד וחסר אונים, כי לא הייתי מופרע במיוחד ולא הבנתי למה זה מגיע לי. בבית לא סיפרתי להורים".
"נהג בדורסנות והשפיל". הרב אברהם בירנבוים, עובד כיום כפסיכותרפיסט, צילום: צילום מסך
"מכתב התנערות מביש"
לפני כשנתיים, בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות וכתבות בעיתונות מקומית או מגזרית, הוציאו במורשה מכתב להורי התלמידים.
"הדברים נצבעו ותוארו באופן מוגזם, שקרי, מגמתי ובלתי מתקבל על הדעת", נכתב שם. "אנו בראש ובראשונה מבקשים להיות קשובים לכאבו של כל בוגר שנפגע או חש נפגע ולאפשר מרחב לשיח למעוניין בכך. יחד עם זאת, אנו גם חשים צער וכאב על הפגיעה בשמו הטוב של תלמוד תורה מורשה... במוסדנו האהוב, שהביא ומביא את ברכתו במרחב החינוך הציוני הדתי, משתדלים מאוד בשיתוף עם קהילת ההורים הנפלאה לחנך מתוך קשר של חיבור, אהבה, הקשבה ונועם".
דוד כהן נחמיה: "חטפתי מירון ראובן סטירה שהדביקה אותי לרצפה, על לא עוול בכפי. אחי הגדול זרק שקית מים וראובן חשב שזה אני. הוא בא אלי משום מקום והעיף לי סטירה. כשהוא גילה שזה לא הייתי אני, הוא הלך מייד להחטיף סטירה גם לאחי"
"מכתב ההתנערות המביש הזה טלטל את עולמי שוב, ממש כמו אז, כשחטפתי פיזית", אומר כהן נחמיה. "אחרי הפרסומים לפני שנתיים חשבתי לתומי שהנה, סוף־סוף הצדק יוצא לאור, האמת נחשפת וכל מה שנותר הוא שאותם רבנים אלימים ירכינו ראש ויכירו במעשים הנוראים שלהם, ושתלמוד התורה כמוסד חינוכי ייקח אחריות על המעשים האלה, יביע הכרה, יבקש סליחה.
"צורך עמוק בריפוי". דוד כהן נחמיה, צילום: אריק סולטן
"לא האמנתי שאנשים מסוגלים להכחיש את האמת בצורה כל כך בוטה, בטח שלא אנשים שקוראים לעצמם רבנים ומלמדי תורה. זה עורר אותי להמשיך בניסיונותיי לחשוף את האמת, לפנות לבוגרים, לאסוף עדויות, להגיש תלונה לשר החינוך ולצאת עם כתבה. האנשים האלימים האלה, שעדיין מחזיקים במשרות חינוכיות, לא יוכלו להסתתר עוד תחת מעטה ההשתקה וההכחשה, שפוגעים בנו לא פחות מהאלימות עצמה".
בהמשך הוציאו במורשה מכתב נוסף שלא הפיצו בעצמם, אלא מסרו ביד לאחד מבוגרי המוסד שניסה להוביל הליך גישור.
"בחודשים האחרונים היינו עדים לכתיבה של מספר בוגרים ברשתות החברתיות ובה תיאורים כואבים ואף כעסים על התנהגות אלימה ופוגענית כלפיהם, שהתרחשה בתוך המוסד לפני שני עשורים ויותר", נכתב במכתב השני.
"חשוב לנו להדגיש שזה עשרים שנה שהתלמוד תורה עובר תהליכים משמעותיים שכל מגמתם היא לקדם אקלים חינוכי של שיח, כבוד ואמון בתוך המוסד. ההתנהגות שתוארה איננה קיימת במוסד שלנו מזה שנים, ולהבנתנו אותם אנשי צוות שלא יכלו להשתלב בתהליכים חשובים אלו עזבו את המוסד".
בהמשך המכתב אמרו במורשה כי שכרו את שירותיו של מגשר והזמינו את מי שחשים פגועים ליצור איתו קשר, אולם תהליך הגישור לא צלח לאחר שלבוגרים נודע כי משה זריבי, מי שלטענתם נקט אלימות קשה, ממשיך ללמד ולהיות חלק מהנהלת המוסד.
"אני יודע שלכל אחד מהפוגעים יש משפחה, חלקם אפילו למדו איתנו בכיתה או היו שכנים שלנו", נוגע כהן נחמיה בסוגיה רגישה במיוחד. "חלקם נפגעו בעצמם במורשה או בבית מהאלימות של הוריהם, וברור לי שהפרסום הזה יכול להציף דברים ולהכאיב להם. כואב לי על זה מאוד, אבל אני מקווה שאולי בהמשך הפרסום יוכל להביא גם להם מרפא.
משה נחמני: "הסטירה שקיבלתי לא היתה מעידה חד־פעמית או התפרצות רגעית - זו היתה שיטת חינוך של כמה מורים ב'מורשה', שהפעילו אלימות מאורגנת. מתודה של השתלטות על תלמידים ו'חינוכם' באמצעות השפלה והפחדה"
"I want to emphasize: It is not we who harm these families with this publication, but the perpetrators themselves who harmed their families by their actions. In general, it is important to put the casualties at the center, not the perpetrators.
"I don't come from a place of social correction or 'for future generations,' even though these are lofty goals. I come from a personal, hurt place, out of a deep need for personal healing and out of a feeling that exposure is an essential and significant part of this healing. There are many other victims who are unable to be exposed, those who have been seriously injured, who suffer from all kinds of problems. It is impossible to erase the violence we experienced, but it is possible to heal the soul from the scars it left on us. This article is part of the healing."
Responses
We reached out to everyone mentioned by name in the article.
"I have nothing to comment on," said Rabbi Avraham Shabbat, head of a community in Har Homa, as children's voices could be heard in the background.
"As far as my hand is concerned, while I was there I saw that there was a lot of love and concern between the students and the teachers. Sometimes there are children who need a railing, so that they do not endanger themselves or others.
"We sometimes heard a raised voice, for example when children attacked children and they had to be separated, and from that they pull a student and then claim that the teacher pulled or pinched me. It was always about separating bickers. More than that I have nothing to say. I did not encounter a reality of violence initiated by the teachers. Absolutely not."
Alumni describe that you gave blows on your own initiative.
"It's all people's accusations, I know who it's about."
Are you the head of the Talmud Torah at Har Homa?
"That's right, I see you can't hide anything from you. You will come alone to the whole truth. Blessing and success."
A telephone conversation with Rabbi Yaron Reuven ended with a quick disconnection and then ignoring our written request.
We also contacted Rabbi Shimon Mann, who currently teaches at the Meir Institute. Over the years, Mann has tried to ask a number of students for forgiveness. Leno debated what to answer and then delivered the following:
"I have not read the article and I am not responding to anything written in this article about what happened in the Talmud Torah authorized by me or other rabbis. I testify that in a licensed Talmud Torah, throughout all my years of work, there was no policy of corporal punishment. On the contrary, the instruction was one of respect and love towards the students.
"I testify to myself, with a broken heart, that I had failures in helpless situations in the face of interference from certain students. The management of the Talmud Torah was very opposed to uneducational and forceful responses, and worked hard to direct the staff to a patient, warm and inclusive, respectful and nurturing educational trend. I retired on this background about 20 years ago and since then I have been in a deep internal process of correction and repentance.
Rabbi Shimon Mann: "At Morasha, throughout all my years of work, there was no policy of corporal punishment. On the contrary, the instruction was one of respect and love towards the students. I testify to myself, with a broken heart, that I had failures in helpless situations."
"Against this background, I have been in the process of contacting alumni for several years now, in order to ask for forgiveness in disgrace out of immense pain and bearing responsibility. I would like to ask and beg, if there is anyone else who unfortunately feels that I have hurt him and have not yet been able to reach him, to contact me so that I can make amends.
"I reiterate that I have no idea at all what the content of the article is. I hope that the whole purpose of this article is to cleanse the holy people of their imperfections, to add good to the world, to increase the glory of Heaven."
Rabbi Avraham Birnbaum, who currently works as a psychotherapist, expressed sorrow for the pain of the graduates, saying, "This issue is very important and sensitive, and it should have been given significant and broad attention. But since I have not been given enough time to give such a reference, I have chosen to provide, for the time being, the following:
"I experience deep sorrow for every student who has studied in a licensed Talmud Torah and has had difficult experiences that cause him sorrow and pain, whether this sorrow is objective or subjective, for whatever reason - my heart, my heart for it. I think I understand their hearts and I carry this grief with me every day and hope that I can do something to ease their pain even a little.
"I know very well that there is no way to act with physical violence and I am very sorry if there are those who interpreted my words or behavior as violent, and I apologize to them from the bottom of my heart.
Rabbi Avraham Birnbaum: "I experience deep sorrow for every student who studied in a licensed Talmud Torah and has had difficult experiences that cause him sorrow and pain, whether this sorrow is objective or subjective, for whatever reason - my heart, my heart for it."
"It should also be noted that the many graduates who studied in the Morasha Talmud Torah remember their period of study very fondly and are doing well in their lives in many and varied positions.
"I appeal to those graduates who carry with them the same difficulties and invite them to meet in person, so that we can talk about these issues, in the hope that something good can happen and something of that pain can be healed."
Rabbi Moshe Zribi, who continues to work as deputy principal at Morasha, said, "For about three decades I have been teaching in the Morasha Talmud Torah and have had the privilege of educating and teaching Torah to hundreds of students who passed through my classroom.
"The claims that have reached me and are presented in the article are delusional, exaggerated and even blown out of proportion. If over the years my students have experienced seemingly violent acts from their point of view, I regret it and am even willing to apologize to them.
"Corporal punishment and humiliation are very far from my educational language, as I believe can attest to this by the hundreds of students I have had the privilege of educating and to this day I have respectful and friendly relations with them."
The management of the Morasha Talmud Torah said in response that "without addressing all the details appearing in the article, we express great sorrow to the pain of our graduates for any harm they experienced to our institution.
"Two years ago, when we were exposed to articles dealing with adult testimonies about violence and humiliation, we worked to contact the graduates in order to listen attentively to their pain and out of a desire to find a common way of dialogue, understanding and correction.
"To this end, in cooperation with some of the graduates, we even contacted an important and experienced body in the field of mediation in order to professionally lead a process of dialogue, healing and correction. We circulated the invitation to the dialogue widely, but it can be said that we did not respond significantly.
"A licensed Talmud Torah has existed for nearly 50 years and since its inception has been under the supervision of the Ministry of Education. It should be noted that for the past 30 years, licensed Talmud Torah has been undergoing processes of breadth and depth whose sole purpose is to promote an optimal educational climate and enhance relationships, out of a relationship of respect, love and trust.
"The institution holds continuous seminars, training, team meetings and individual meetings that promote close communication and even employ professionals in the field. Today, the educational staff teaching at our institution is committed to leading the new educational path.
"The Talmud Torah has many graduates who remember fondly their studies and good experiences from the institution, but this does not ease the sincere and genuine sense of sorrow for the pain of every graduate who has experienced harm of any kind to our institution, a sorrow that we will continue to bear in our hearts.
"We believe that an attitude of respect, love, faith and appreciation towards the students are the cornerstones of education, and they constitute the pillar of fire in light of which we walk in the work of educating the babies of Beit Raban."
yifater1@gmail.com
Wrong? We'll fix it! If you find a mistake in the article, please share with us