A few years ago, Sepp Blatter, the former president of FIFA, came up with an idea that he thought would attract more male crowds to stadiums to watch women's football. "I suggest that female footballers wear tighter pants and shorter shirts," he said. Fortunately, Blatter no longer runs world football, his ideas have been thrown into the dustbin of history, and even without them, women's football has become in recent years an amazing global phenomenon to which the crowd flows in droves - without tricks and without shticks.
The Women's World Cup kicks off today (Thursday, 20.07) in Australia and New Zealand, and let there be no misunderstandings: this is the biggest sporting event of 2023, and the biggest women's sporting event in history.
Not only will 32 teams participate in the tournament for the first time, up from 24 four years ago in France, but all other records are about to be broken. If the 2019 World Cup was watched by 1.2 billion viewers worldwide (TV and digital), it is estimated that the games in the coming month, despite the problematic time difference, will be watched by about 2 billion people.
Anyone who follows what's happening in world sports knows that women's football is the fastest growing sport in the world. Still, the past two years have catapulted women's football to almost imaginary levels, places that until just four or five years ago no one could have believed it would reach.
Australia at the ready. The actresses at the Sydney Opera House ahead of the World Cup, Photo: Reuters
The crowd flocks in droves because the product is simply excellent. Thanks to the (relatively) big money that came in, the level of training improved dramatically and naturally the level of play as well. If in the past the performance of female players was ridiculed, today it almost never happens, certainly not at the high, professional levels.
First of all, let us be clear: despite the identical rules, men's football and women's football are two different sports. Due to the physiological differences, men's football is faster and tougher, while for women the main thing is individual technique. But this can be seen by anyone. What most people don't know or see is that the starting point of each of the two branches is completely different.
Men's football is the most popular sport in the world. The stars, Leo Messi, Cristiano Ronaldo and Kylian Mbappé, are the most admired and richest athletes in the world. When each of them began their careers, the trajectory was pretty clear. He entered a familiar and well-known world, which has been functioning with tremendous success for many generations.
Women's football is a different story. To this day, there are quite a few people for whom this is a strange foreign sport. Girls and women playing tennis and basketball are "fine", but football? After all, it's a boys' sport, a boys' world, violence, cursing and excessive aggressiveness. After all, the tender women are not supposed to be part of all this.
So that's it, women's football isn't just a successful sport, it's much more than that. It is a tremendous lever for women's empowerment, for social change, for legitimizing the LGBT community – and that's just a nutshell.
"We have pink and purple hair, white girls, black girls and what's in between, straight and lesbian." US players hoist the 2019 World Cup, Photo: AP
The lionesses are coming
To understand how big women's football is, it should be mentioned that until 1971 in England – not Iran or Afghanistan – women were not allowed to play football.
It's almost inconceivable, but until about 50 years ago, when female athletes participated in the Olympics in quite a few sports, British law ruled that women were not allowed to play football. Why? The explanation was that "this is a sport that is not suitable for women, and the phenomenon should not be encouraged."
In the early 70s, the ban was lifted, but women's football in England, and indeed almost all over the world, remained a small, negligible and poor sport that, apart from a few crazy people – who were also perceived at the time as a bit abnormal – did not interest anyone.
This story, that women are not allowed to play football, did not exist only in England. Similar regulations existed in Germany, where the Football Association announced the ban in 1955 and abolished it in 1970; in France, where this regulation lasted from 1941 to 1970; and Brazil, where the law banned women from playing football until 1979.
But even after these delusional laws were repealed, the actresses had to fight not only the prejudices, but also the authorities, who treated them with contempt.
Figures released this week show that at least 87 of the 736 players who will participate in the World Cup are from the gay community, double the number at the 2019 World Cup. How many gay footballers participated in the World Cup in Qatar? Not even one. At least according to what is known
For the FA, women's football was a nuisance, so a parallel, women-only association was established. It took more than 20 more years, until it wasn't until 1993 that the heads of the association in London realized they had to move forward with the zeitgeist and opened their doors to women, and even that wasn't wholehearted.
Less than 30 years later, the revolution is complete. Last year there wasn't a single person in England who didn't talk about the women's team, especially when The Lionesses won the European Championship by beating Germany in a historic final at Wembley Stadium.
What England's men's team hasn't been able to do in 56 years, win the title, the women did. The joke of fate is that when the English men's team won the World Cup in 1966, in the very same stadium, women were still not allowed to play football in the country.
The final against Germany, held on July 31, 2022, has already become a historic milestone in women's football history, as has Chloe Kelly's winning goal in the 110th minute. When Kelly scored, 10 minutes into extra-time, she ran frantically, took off her shirt and waved it over her head in ecstasy, remaining in a sports bra.
A defining moment. Chloe Kelly celebrates in a sports bra after the winning goal in last summer's Euro final, Photo: AP
It was a defining moment. A sort of homage to what American Brandi Chastain had done 23 years earlier, when she scored the winning U.S. penalty against China in the 1999 World Cup final.
When a male footballer takes off his shirt after scoring a goal, no one gets too excited. But when a female footballer does it, it's a story. Big story. How big? The New York Times, for example, wrote in 1999 about Chastain's celebration that "it is the most iconic sports photography in the history of any female athlete." Chastain herself said at the time, "It was momentary madness, no more and no less. I didn't think about anything other than that this was my greatest moment on the football field."
Like Brandi Chastain, Chloe Kelly, 25, Manchester City's star, has made history. Beyond scoring the most important goal in English women's football in history, she has also become an icon of women's empowerment – even if she didn't mean to.
Made history. Brandi Chastain in a USA uniform after the winning goal against China at the 1999 World Cup, Photo: AFP
Lucy Ward, a former footballer and now one of England's leading sports journalists, wrote of the incident: "A picture of a shirtless woman with a sports bra on her body is very significant. Here is a woman's body on display, but not for sexual purposes or as a show, but only as an expression of the happiness of what she is capable of doing, and the dignity of the power and abilities she has. Wonderful!" Chastain herself also joined in the celebration, tweeting: "Well done, Chloe Kelly. Now enjoy beer and free meals for the rest of your life."
Indeed, Chloe Kelly became a huge celeb in England, as did every one of the "lionesses", which until the European Championships were quite anonymous to the general public. The Dutch coach of the England team, Sarina Weichman, concluded after the victory: "We changed the face of society."
Weichman, 53, said: "I love the medals, but the thing I'm most proud of is that girls can play soccer and wear shirts with the players' names on them. When I meet people who tell me, 'My daughter wore this shirt, but so did my son,' it proves that we have changed the face of society. When I was younger, I didn't have opportunities. On the other hand, my two daughters played on mixed boys and girls teams when they were younger. Now this is normal. Things are changing, but there's still a long way to go."
"Then they broke into the field."
Indeed, Euro 2022 has changed the face of English society when it comes to how it relates to women's football – and women in general. Today, even if you search, you will hardly find Englishmen who disparage women's football. Today, football is the sport of choice for women and girls in England, which has no fewer than 3 million registered players in more than 12,<> teams.
Alona Farber, a former Israeli and now a senior executive at New Statesman magazine, wrote about the final that "victory, like revenge, is better served cold. 56 years after England last won a major trophy in football, a time when women were banned from playing, it was England's women who won the title.
"Suddenly women's football has become important, and it's hard to underestimate the power of the revolution that actually took place stealthily, in secrecy. What happened was that football – the place where the male body is admired and what it can do, the place that represents male brotherhood and leaves everyone else out – was infiltrated by women who dared to take a place for themselves. They didn't wait in line or ask to belong, but worked on it for years, receiving insults for being uninteresting and unimportant. Then they broke into the field."
What England's men's team hasn't been able to do in 56 years, win the title, the women did. The joke of fate is that when the men's team won the World Cup in 1966, at the same Wembley Stadium, women were still not allowed to play football in the country
Baroness Sue Campbell, who chaired Britain's Supreme Sports Committee until 2013 and has taken on the task of strengthening women's football in England in recent years, sat proudly in the box of honour at Wembley Stadium when England won the Euros. She said of how she felt at the time: "I thought, how many young women's lives have we changed today? Those who watched the game on TV and now believe they can do anything they want. It's about removing barriers for women and girls – that's what we did."
So England has already been conquered, and the numbers prove it. 17.5 million television viewers watched the broadcast of the final in England alone, and anyone who was in London that day will attest that it was almost the only topic of conversation. Wembley, of course, was sold out, and more than 87,<> spectators filled every corner of the national stadium. This was also the case in all of England's other matches in the tournament.
And it takes nothing more than a glance at England's leading football websites in recent days to realize that the revolution is still here, alive and kicking. If three or four years ago there were almost no articles on the Guardian or BBC websites dealing with women's football, today almost half of the articles deal with this exact subject.
"I only played on the street"
The revolution is not happening only in England. Spain is one of the countries where the development of women's football is the most impressive, and this happened mainly thanks to one club - Barcelona.
A little over a year ago, in less than a month, the world record for attendance at a women's soccer match was broken twice. On March 30, 2022, a new record was recorded, when 91,553 spectators filled the Camp Nou stadium to see Barcelona beat Real Madrid in the quarter-finals of the Champions League. That broke the record that lasted nearly 23 years, set when the U.S. beat China in the 1999 World Cup final.
Just three weeks passed, and on 22 April 2022 the world record was shattered again, this time thanks to 91,648 spectators watching Barca defeat Wolfsburg 1-5 en route to the Champions League final.
The feelings during these two games were incredible. Men and women, of all ages, were moved and cried with joy. Both fans and actresses understood that they were part of a historic moment. What a difference from the suffering and insults endured by the pioneers who started the revolution.
When a footballer takes off his shirt after a goal, no one gets too excited. But when a female footballer does that, it's a big deal. The New York Times, for example, wrote in 1999 about Chastain's celebration that "it is the most iconic sports photography in the history of any female athlete."
קבוצת הנשים של ברצלונה הוקמה ב־1970 כיוזמה של נערה בת 18, אימה קבסראן. היא פרסמה מודעה בעיתון וביקשה מבנות 25-18 שמעוניינות לשחק כדורגל, להירשם.
קארמה נייטו היתה בת 22 כשעשתה היסטוריה והיתה אחת השחקניות בקבוצת הנשים הראשונה של בארסה. בשנה שעברה הקשישה בת ה־74 נפגשה עם שלוש מכוכבות הקבוצה הנוכחית וסיפרה להן ש"עד אז שיחקתי כדורגל רק ברחוב, עם אחי. לנשים היה קשה מאוד לשחק, אתן לא יכולות לדמיין. הצופים היו צועקים לנו שנלך למטבח או לנקות את האמבטיה. אפילו במערכת הכריזה של האצטדיון נשמעו הערות לגבי המראה החיצוני שלנו. מזל שהדברים השתנו מאז".
אימה קבסראן כבר הלכה לעולמה, אבל נייטו היתה בשנה שעברה בקאמפ נואו והתרגשה עד דמעות ממראה היציעים המלאים, מהקבוצה האדירה ששיחקה על הדשא ומהשיא העולמי הבלתי נתפס, שמשמש השראה למיליוני כדורגלניות ברחבי העולם.
"עברנו הרבה חוויות נהדרות בזמן האחרון, כמו הזכייה בליגת האלופות, אבל מה שקרה בערב הזה היה עוד יותר מיוחד", תיארה בהתרגשות אייטנה בונמאטי, אחת השחקניות המובילות של ברצלונה ושל נבחרת ספרד. לראות את קאמפ נואו מלא במשחק נשים - זה היה עצום".
אלכסייה פוטייאס, הכוכבת הגדולה של הקבוצה, היתה נרגשת לא פחות. "זה היה קסום. כשהמשחק הסתיים האוהדים לא רצו ללכת. ראיתי ביציע הרבה בנות וילדות עם עיניים נוצצות. זה מדהים להיות חלק מההיסטוריה".
כדי להבין עד כמה האירוע הזה הוא באמת מטורף, צריך לזכור שלמשחק בין קבוצות הגברים של בארסה וריאל הגיעו בעונה שעברה פחות צופים מאשר לקלאסיקו של הנשים. אגב, קבוצת הנשים של ריאל מדריד, שהוקמה רק לפני שלוש שנים וחצי כשנשיא המועדון פלורנטינו פרס הבין שהוא לא יכול להישאר בחוץ, מקיימת את משחקיה באצטדיון "אלפרדו די סטפנו" הקטן - אבל לכולם ברור שזה רק עניין של זמן עד שגם היא תגיע לברנבאו.
קארמה נייטו היתה בת 22 כששיחקה בקבוצת הנשים הראשונה של בארסה. בשנה שעברה הקשישה בת ה־74 סיפרה לשלוש מכוכבות הקבוצה הנוכחית, ש"הצופים היו צועקים לנו שנלך למטבח או לנקות את האמבטיה. מזל שהדברים השתנו"
הקהל נוהר בהמוניו
המספרים לא משקרים. קהל חובבי הספורט "גילה" את כדורגל הנשים - והוא מצביע ברגליים. מתוך 14 המשחקים עם הכי הרבה קהל בהיסטוריה של כדורגל הנשים, עשרה היו בארבע השנים האחרונות ושבעה בשנה האחרונה.
כשאתלטיקו מדריד אירחה את ברצלונה למשחק האליפות הספרדי ב־2019, היא עשתה זאת באצטדיון המטרופוליטנו, שאליו הגיעו 60,739 אוהדים. אצטדיון וומבלי, מצידו, התמלא בשנה האחרונה ארבע פעמים במשחקי נשים: גמר היורו, במשחקים של "הלביאות" מול ברזיל ואוסטרליה, ובגמר הגביע, כשצ'לסי ניצחה את מנצ'סטר יונייטד 0:1.
כשארסנל הביסה את טוטנהאם 0:4 בדרבי הצפון־לונדוני, הגיעו 47,367 צופים לאצטדיון האמירויות. השיא היה במשחק חצי גמר ליגת האלופות מול וולפסבורג, כשהאצטדיון של ארסנל היה סולד אאוט, עם 60,063 צופים. רק כדי להבין על איזו מהפכה אנחנו מדברים, כשקבוצת הנשים של ארסנל זכתה בגביע האנגלי ב־2007, ראו את המשחק 3,467 צופים בלבד.
לא מכבר הודיעה צ'לסי כי בעונה הקרובה יתקיימו לפחות שבעה משחקים של קבוצת הנשים, אלופת אנגליה, בסטמפורד ברידג'. לא רק זאת, הכוונה היא גם להעלות את מחירי הכרטיסים. עניין של היצע וביקוש.
לגידול הדרמטי במספרי הצופים באירופה יש סיבה נוספת: האווירה ביציעים. בשונה ממה שקורה בלא מעט משחקי כדורגל של גברים, האווירה נעימה וידידותית. אין אלימות. אולי גם משום ששיעור הנשים גבוה בהרבה מאשר במשחקי הגברים, וזה כולל המון נערות וילדות.
"למשחקי היורו הגיעו יותר מחצי מיליון צופים, וכולם דיברו על האווירה הנהדרת באצטדיונים, החמימות והידידות", אמרה הברונית סו קמפבל. "ראיתי אנשים צועדים למשחק הגמר בוומבלי עם תינוקות וחשבתי לעצמי, זה אומר שאנשים מרגישים את האווירה המשפחתית, אין להם חשש.
"נוצרה תרבות שונה ואנשים אמרו לי: 'החזרתם את המשחק היפה, את הכדורגל של פעם'. כדורגל גברים הוא מוצר אדיר, אבל החוויה עבור האוהדים היא שונה. במשחקי הנשים כולם יושבים ביחד, אין הפרדה, אין פחד".
וזה לא קורה רק באנגליה ובספרד, אלא גם בגרמניה, באיטליה, בהולנד ובצרפת. באותו ערב שבו ניצחה ברצלונה את ריאל מדריד לעיני יותר מ־90 אלף איש, הגיעו 27,262 אוהדים לפארק דה פראנס כדי לראות את קבוצת הנשים של פריז סן ז'רמן מנצחת את באיירן מינכן.
קיליאן אמבפה, כוכב קבוצת הגברים של פסז', היה ביציע וירד לאחר המשחק לברך את השחקניות. בדיוק כמו צ'אבי, מאמן קבוצת הגברים של ברצלונה, שאחרי הניצחון על ריאל אמר: "האווירה היתה מדהימה, זה עשה לי עור ברווז".
לא כולם הפנימו
באירופה כדורגל הנשים נמצא בפריחה אדירה, הוקמו ליגות מקצועניות, השחקניות הבכירות מקבלות שכר של מאות אלפי דולרים, ערוצי הטלוויזיה משדרים את המשחקים והקהל זורם בהמוניו, אבל באירופה זהו גם עניין חדש יחסית. אם באנגליה התלהבו לספר שכדורגל הפך בשנה האחרונה לענף הספורט המועדף של הילדות והנערות, בארה"ב זה המצב כבר מאמצע שנות ה־70.
כשבאירופה הספורט הזה עדיין דשדש, כדורגל הנשים האמריקני צבר תאוצה לפני 30 ו־40 שנה, אם כי בשל סיבות מוזרות מעט.
כידוע, ענפי הספורט השולטים באמריקה הם פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי קרח. כדורגל, "סוקר" כפי שהאמריקנים מכנים את המשחק, נחשב לענף של מהגרים - או נשים. מדוע? כי הוא נחשב לספורט "רך" באופן יחסי ולכן, לכאורה, הוא מתאים יותר לבנות. כך הפך הכדורגל לענף הספורט הנשי המוביל בארה"ב, ולא במקרה זכתה הנבחרת ארבע פעמים בגביע העולם לנשים, והיא גם הפייבוריטית לזכייה במונדיאל הנוכחי.
הכוכבות של נבחרת ארה"ב הן מהספורטאיות הפופולריות ביותר במדינה. לאלכס מורגן, למשל, יש כ־20 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות (10.1 מיליון באינסטגרם, 6.2 מיליון בפייסבוק ו־3.7 מיליון בטוויטר), והיא נכללה גם ב־2019 וגם ב־2022 ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של המגזין "טיים".
אבל למרות הכל, לא כולם באירופה (שלא לדבר על ישראל) הפנימו את מה שקורה. ב־2018 החליטו ראשי המגזין "פראנס פוטבול" להעניק את כדור הזהב, התואר המוענק בכל שנה מאז 1955 לכדורגלן הטוב בעולם, גם לכדורגלנית. אדה הגרברג הנורבגית זכתה לכבוד, וכאשר עלתה לבמה כדי לקבל את הפרס פנה אליה המנחה, הדי.ג'יי מרטין סולווג, ושאל אם היא רוצה לרקוד ואם היא יודעת לעשות טוורקינג.
הגרברג ההמומה השיבה בשלילה ומיהרה לרדת מהבמה, והטניסאי הבריטי אנדי מארי היה המום כמו רבים שצפו בטקס ואמר: "גם את לוקה מודריץ' וקיליאן אמבפה ישאלו שאלות כאלה? בטוח שאותם ישאלו על כדורגל, וכל מי שחושב שאני מגזים ושזו היתה בדיחה, אז לא. אני נמצא בעולם הספורט כל חיי, ורמת הסקסיזם שהיתה כאן היא לא נורמלית".
הכוכבות של נבחרת ארה"ב הן מהספורטאיות הפופולריות ביותר במדינה. לאלכס מורגן, למשל, יש כ־20 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות, והיא נכללה גם ב־2019 וגם ב־2022 ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של מגזין "טיים"
ויש עניינים נוספים שלא קיימים בכדורגל הגברים, למשל הנוהל שהיה עד לא מכבר שהכדורגלניות היו צריכות להוכיח שהן נשים. נילה פישר, אחת השחקניות הטובות ביותר שהיו לנבחרת שבדיה, שהבקיעה 23 שערים ב־194 משחקים עד שפרשה בגיל 38, חשפה באוטוביוגרפיה שלה חוויה מזעזעת שעברה במונדיאל 2011, שהתקיים בגרמניה.
"באותה שנה היה חשד שנבחרת גינאה המשוונית שהעפילה למונדיאל כללה כמה גברים, ולכן פיפ"א הורתה לבצע בדיקות בקרב כל השחקניות שהגיעו לטורניר", סיפרה. "קיבלנו הוראה לגלח את השערות 'למטה' לקראת הבדיקות, אבל אף אחת מאיתנו לא הבינה מה הסיבה, והמחשבה שעברה לי בראש היתה 'איך הגעתי למצב הזה?'
"שאלתי את עצמי מדוע מכריחים אותי לעבור את זה, ואם אין דרך אחרת - אולי עלי לסרב. מצד שני, אף אחת מאיתנו לא רצתה להחמיץ את ההזדמנות לשחק במונדיאל, אז פשוט הבנו שאנחנו צריכות לעבור את זה, לא משנה כמה זה חולני ומשפיל.
"הבנתי שאני צריכה להוריד מהר את המכנסיים והתחתונים ביחד ולא להתעכב, היתה בודקת שהסתכלה, אמרה 'כן', ואז רופא הנבחרת, שהיה עם הגב אלינו, כתב משהו על דף. אחרי שכולן נבדקו, כשכולן קיבלו אישור שהאנטומיה שלהן אכן נשית, הרופא נתן אישור רשמי שבנבחרת שבדיה יש רק נשים".
היום, תודה לאל, כבר לא מתבצעות בדיקות כאלה. גם אם יש חשד, מאפשרים לכל נבחרת לבדוק באופן עצמאי.
נאבקות על השכר
ככל שכדורגל הנשים הלך והתחזק והפך פופולרי יותר ויותר, כך באופן טבעי נכנס גם האלמנט הכלכלי. בכל המובנים.
קארן קארני, כדורגלנית עבר וכיום עיתונאית ספורט מובילה, פרסמה בשבוע שעבר דו"ח בן 126 עמודים שסוקר את מצב כדורגל הנשים באנגליה וכולל גם המלצות לשיפור. בשורה התחתונה, קארני אומרת כי "בתוך עשר שנים הספורט שלנו יכול להפוך לתעשייה של 10 מיליארד ליש"ט".
קארני מגדירה את כדורגל הנשים כ"סטארט־אפ שלכל מי שמעורב בו, נותני חסות, גופי שידור והתאחדות הכדורגל, יש אחריות להשקיע כדי להגיע גבוה יותר".
נכון להיום אי אפשר להשוות את הכסף שמושקע בכדורגל הגברים לזה של הנשים. הפערים אמנם מצטמצמים, אבל הם עדיין עצומים. דוגמה לכך הן רשתות הטלוויזיה סקיי ו־BBC, שחתמו על חוזה עם ליגת הנשים שלפיו ישודרו 44 משחקים בשידורים ישירים, תמורת 8 מיליון ליש"ט לשנה. כמה משלמות רשתות הטלוויזיה לפרמייר ליג של הגברים? 1.7 מיליארד ליש"ט לשנה. יותר מפי 200.
בשנה שעברה ברצלונה רכשה מצ'לסי את קשרית נבחרת אנגליה קירה וולש ב־470 אלף יורו - ההעברה היקרה ביותר בהיסטוריה של כדורגל הנשים. בכדורגל הגברים מדובר בסכום מגוחך.
הברונית סו קמפבל אחרי זכיית נבחרת אנגליה ביורו: "חשבתי לעצמי, חיים של כמה נשים צעירות שינינו היום? כאלו שצפו במשחק בטלוויזיה והיום מאמינות שיוכלו לעשות כל דבר שירצו. מדובר בהסרת מחסומים לנשים ולבנות - זה מה שעשינו"
ומה לגבי השכר? סם קר, הכוכבת האוסטרלית של צ'לסי, מרוויחה חצי מיליון דולר בעונה. אלכס מורגן ומייגן ראפינו, כוכבות נבחרת ארה"ב, מקבלות שכר דומה. אדה הגרברג, החלוצה הנורבגית של ליון, מרוויחה 425 אלף דולר.
מדובר בסכומים נאים, ללא ספק, אבל לא במשהו שמדגדג את מה שמרוויחים השחקנים הגברים. רק לשם השוואה, מנור סולומון, ממש לא הכוכב הכי גדול בפרמייר ליג, ירוויח על פי הדיווחים בטוטנהאם כ־3 מיליון יורו לעונה - פי שישה משיאנית השכר בקרב הכדורגלניות.
זה מה שקורה במועדונים. אבל כשמגיעים לנבחרות הלאומיות הסיפור שונה לגמרי, סיפור שהפך גם הוא לאבן דרך במאבק לשוויון מגדרי. לפני כמה שנים החלו השחקניות הבכירות בנבחרת ארה"ב במאבק ציבורי, בטענה שנשמעה הגיונית לחלוטין: איך ייתכן, שאלו, ששחקני נבחרת הגברים, שהגיעו לכל היותר לרבע גמר המונדיאל, מקבלים מההתאחדות סכום גדול פי ארבעה ממה שאנחנו מקבלות, בעוד אנחנו זכינו במונדיאל ארבע פעמים?
בהתאחדות האמריקנית ניסו לטעון שלא מדובר באפליה מגדרית, אלא שהסכומים שמוענקים נגזרים ממה שמקבלת ההתאחדות על ההשתתפות במונדיאל - ובמונדיאל הגברים הסכום שמתקבל מפיפ"א גבוה בהרבה. השחקניות לא ויתרו, הגישו תביעה לבית המשפט והמסר היה ברור: "equal pay for equal play". ב־18 במאי 2022 בית המשפט פסק לטובת הכדורגלניות, במה שהוכר כיום היסטורי בתולדות ספורט הנשים.
ההישג של השחקניות בארה"ב לא נשאר באמריקה. מאז גם באנגליה, באירלנד, בנורבגיה ובספרד הוחלט על שיטה דומה של השוואת התנאים של נבחרות הגברים והנשים. לא מדובר רק במענקים הכספיים, אלא גם בתנאי הטיסות והנסיעות, בתי המלון והאוכל.
דוגמה למאבק מגדרי נוסף התרחשה באפריל 2017, אז התייצבו 16 שחקניות של נבחרת אירלנד בבית העירייה בדבלין ומחו על התנאים שקיבלו אז. הן סיפרו שכאשר היו חוזרות ממשחקים בחו"ל, הן נאלצו להיכנס לשירותים של שדה התעופה כדי להחליף את בגדי הספורט לבגדים אזרחיים, כי חויבו להחזיר את המדים לאנשי ההתאחדות. שש שנים לאחר מכן לא רק שהשחקניות מקבלות בדיוק אותם תנאים כמו השחקנים, הן גם ישחקו בפעם הראשונה במונדיאל. זה מה שנקרא ניצחון כפול.
אחת מגיבורות המאבק לטובת שכר שווה היתה מייגן ראפינו, בת 38, שמלבד העובדה שכבשה 63 שערים ב־199 משחקים במדי ארה"ב ונבחרה ב־2019 לשחקנית הטובה בעולם, היא גם אחת הדמויות הצבעוניות ביותר שידע הכדורגל העולמי.
The militant Rapinoe never hid her views, or inclinations. She was the first white athlete to take a knee when the American anthem was played, as a tribute to football player Colin Kaepernick, infuriating President Donald Trump.
Angered Trump. Rapinoe kneels in protest during the American anthem, Photo: GettyImages
After winning the 2019 World Cup, Rapinoe said: "Thank you, but no thanks. I'm not going to go to the White House, I doubt I'll even be invited." Trump responded, of course, saying, "Meghan should not disrespect our country, the White House or the flag, especially after everything that has been done for her and the team." Rapinoe, as usual, did not remain silent. The captain refused, saying: "We are a strong team. We have pink hair and purple hair, tattoos and braids, white girls, black girls and what's in between, straight and lesbian."
Yes, the Women's World Cup is a celebration not only of women's empowerment and a call for equality, but also of the LGBT community.
Out-of-the-closet connection
Rapinoe herself came out of the closet 11 years ago and is active in quite a few organizations and organizations that fight for LGBT rights. Figures published this week show that at least 87 of the 736 players who will participate in the World Cup are from the gay community, almost 12 percent. Double the number at the 2019 World Cup.
How many gay footballers participated in the World Cup in Qatar? Not even one. At least according to what is known.
This is a well-known phenomenon in women's sports. In the American Women's Basketball League, more than 25 percent of players are members of the community. The large number creates a comfortable atmosphere for women who have come out of the closet to connect and feel welcome - and here is another abysmal difference compared to what is happening in men's sports, which suffers from severe homophobic manifestations.
Ultimately, above all, the Women's World Cup in Australia and New Zealand will be a celebration of sport, of football, of players who over the next month will prove to everyone who watches them that apart from being partners in a world revolution, they are really, really good on the pitch.
The stars - who is worth following at the upcoming World Cup
Sam Kerr (Australia)
Sam Kerr from Australia, photo: EPA
Kerr, 29, the captain of Australia's national team, is the face of the 2023 World Cup. She has been with the national team since the age of 15, has scored 63 goals in 120 games for the Matildas and is the only player in history to be crowned top scorer in three different leagues and on three continents: in Australia (twice), in the USA (3 times) and in England (twice). Chelsea, their current team, led them to the Championship and FA Cup this season. Kerr earns around 400,<> euros a season, the highest salary in women's football in the world.
Alexia Fotias (Spain)
Alexia Fotias from Spain, photo: AP
Alexia, 29, is considered the best footballer in the world today, as evidenced by the fact that she won the Ballon d'Or in 2021 and 2022, despite missing nine months last year after tearing her cruciate ligament – a serious injury that prevented her from playing at the European Championships in England. Alexia is the symbol of Barcelona, which recently won the Champions League. The upcoming season will be her 12th for Barca, with whom she has won seven Spanish titles and two Champions League trophies. She has been playing for Spain since 2012 and has scored 28 goals in 101 matches.
Alex Morgan (USA)
Alex Morgan from the United States, Photo: AP
The most beloved soccer player in the United States, with some 20 million followers on social media. The 34-year-old striker, who is making her fourth World Cup, has scored 121 goals in 207 matches for the national side. In the 2011 World Cup final, despite scoring, the U.S. lost to Japan. She then excelled in the U.S. winning the 2015 and 2019 World Cups. She previously played in Europe (Lyon and Tottenham), but for the birth of her daughter, Charlie Elena, she returned to the US and now plays for the San Diego Wave.
Trinity Rodman (USA)
Trinity Rodman from the US, Photo: AP
The 21-year-old striker, who is a candidate for one of the World Cup discoveries, is so far best known for her father, legendary former basketball player Dennis Rodman. Although she does not deny him and bears his name, Trinity grew up all her life with her mother Michelle, and the relationship with her father is tenuous. At the age of 18, she made history by becoming the youngest soccer player selected in the U.S. Women's League draft by the Washington Spirit. She made her debut for the national team a year and a half ago, and since then has managed to score 4 goals in 18 matches.
Marta (Brazil)
Brazilian Marta, photo: AFP
In the opinion of many, Martha, 37, nicknamed "Pele in the Skirt" in her homeland, is the greatest footballer of all time. She has been named FIFA Player of the Year six times, more than anyone else, and this World Cup will be the sixth and probably the last of her career, having scored in all five previous tournaments as well as five Olympics, the only one in history to do so. She scored an impressive 115 goals in 174 matches for the national team, and since 2017 has been playing for American club Orlando Pride.
Keira Walsh (England)
Keira Walsh from England, Photo: GettyImages
Walsh, 26, grew up a Manchester City fan, and at the age of 17 fulfilled her dream of joining the club's women's team. During her nine years with the club, the gifted midfielder became one of the best players in the Premier League, and at the age of 20 received her first call-up to the national team. In the summer of 2022, she starred in England's European Championship win and was named the Most Outstanding Player in the final against Germany. Barcelona then bought it for €470,<>, a world record for women's football. With Barca, Walsh won all the trophies this season, including the Champions League.
And what is happening in Israel?
Women's football in Israel is a far cry from what is happening in the big world. In recent years, efforts have been made to promote the industry, but the big problem is that there are very few active players. According to the latest published figures, there are 1,488 active soccer players in Israel. By comparison, there are 5,601 female basketball players, 3,378 gymnasts and 2,453 volleyball players in Israel. The most sad statistic is that of the top 15 sports in Israel, the lowest proportion of women is actually in soccer – only 4.1% out of 36,248 female footballers.
Ranked 68th in the world. Israel women's national football team, photo: Alan Shaver
The top league in Israel consists of only eight teams, and the games are usually held in front of dozens of spectators and on synthetic fields, not on grass. In the past year, the sports channel began broadcasting one match per cycle, in order to promote women's football among the general public, but the league is at a fairly low level and the few foreign players who arrive do not really improve the situation. The champion in recent years is M.S. Kiryat Gat.
One of the problems is that the two biggest clubs in Israel, Maccabi Haifa and Maccabi Tel Aviv, do not have women's teams. Maccabi Haifa had one for five years, but owner Yaakov Shahar decided to close it in 2003. Maccabi Tel Aviv has girls' and girls' teams - but not adults.
The national team is ranked 68th in the world and has never qualified for a major tournament. Along with several wins last year (twice against Bulgaria and Turkey), it also suffered heavy defeats, 12-0 against Italy and 7-0 Germany. However, in recent years more and more Israeli footballers have gone abroad to play, and today there are no less than 13 Israeli players playing in Germany, the United States, Spain, France, Croatia, Denmark and Scotland.
Wrong? We'll fix it! If you find a mistake in the article, please share with us