The end of the Mughrabi neighborhood, at the foot of the Western Wall, was difficult but swift. On the night of June 10, 1967, the State of Israel demolished the small neighborhood, which had existed there since the 12th century, completely changing the face of the Old City in this area. The neighborhood, often referred to as the "Mughrabi Quarter," the fifth quarter of the Old City (in addition to the four vendors), was wiped off the face of the earth within a few hours. The Jerusalem Contractors' Association's fleet of bulldozers carried out the work voluntarily and enthusiastically, sometimes with great enthusiasm.
Officially and genuinely, the removal of the neighborhood was necessary to provide a place for the hundreds of thousands of Jews who wished to meet the Western Wall again after 19 years of Jordanian captivity. In the tiny prayer alley, about 28 meters long and 3.4 meters wide, the one that now has no trace left except in black-and-white photographs, there was not enough room for the masses of the House of Israel. Only hundreds could crowd into it, and even that with great difficulty.
The ruins of the Mughrabi neighborhood, photo: JNF/Kurt Meyerowitz archive
But the Israeli move had another, undeclared motive. The Jewish state came to account with the residents of the neighborhood, who for many generations embittered the lives of those who visited the Western Wall and its worshippers, restricted their steps there and deliberately manipulated it with animal dung and human excrement. More than once Jews were even charged protection fees in exchange for the right to pray at the Western Wall. Throughout these years, the attempts of the heads of the community to purchase the Mughrabi houses from the registered owners: the Abu Madin Waqf failed.
Dodge international embarrassment
When the sun rose on the morning of June 11, the small neighborhood, which was glued to the Western Wall, was reduced to rubble. The 108 families living in the Mughrabi neighborhood were evacuated. Instead of the narrow alley, a plaza was now prepared in which thousands and tens of thousands could be absorbed. The section of the Western Wall designated for prayer has lengthened to about 60 meters. Most of the new prayer area stretches westward up to 40 meters. Another huge plaza, a higher one, was prepared for rallies and swearing-in ceremonies of IDF soldiers. On the first Shavuot holiday after the war, hundreds of thousands of Jews flocked to the Western Wall, giving further validity to the historic deed that had just been completed.
Now, 56 years after those days, a wide-ranging doctoral dissertation by Dr. Shmuel Bahat (Ariel University) is being published, examining in depth the design of the Western Wall between 1967 and 1982. The most intriguing chapter in the work is called "Who gave the order?", and it deals with the story of the demolition of the Mughrabi neighborhood. This demolition, it turns out, has many ancestors, and as the years passed, more and more parties involved in that historic decision took credit for its acceptance and implementation.
Maj. Gen. Uzi Narkiss, photo: Courtesy of the Ministry of Defense Archives/Gershon Gera
Bhatt, now a researcher at the Herzl Institute for the Study of Zionism (University of Haifa), is putting the mess in order. Unequivocal answers, despite the specific question, are not yet available, but now, for example, it is clear that the prime minister at the time, Levi Eshkol, did not even know about what was happening at the Western Wall. Eshkol learned that the Mughrabi neighborhood was destroyed only after the fact, during a cabinet meeting the day after the incident. Bahat also reveals the existence of an investigating officer who made sure to frame the clarification of the decision-making process and their execution at the Western Wall at the end of the Six-Day War. The blurring is intended to extricate Israel from international embarrassment.
But the even more fascinating information relates to Bhatt's own examination of who gave the order. In fact, this is a review and a comparative examination of the various testimonies. Bhatt, 43, was born 13 years after those historic events, and began investigating them at a time when none of the key participants were alive. His work proved even more difficult when it became clear that there was almost no trustee documenting the events of those days. Not by chance probably. The result is a kind of Rashomon, as well as some interesting insights and riddles that Bhatt did manage to crack, and it's worth diving into.
Key players
The players active on the field during those historic days are Eitan Ben-Moshe, the engineering officer of Judea and Samaria; Shlomo Lahat (Cheech), designated military governor of Jerusalem (later mayor of Tel Aviv); Yaakov Salman, Lahat's deputy; Chaim Herzog, at the time the military governor of Judea and Samaria (and later president of Israel); Maj. Gen. Uzi Narkis; former Prime Minister David Ben-Gurion; Director of the National Parks Authority Yaakov Yanai; and Jerusalem Mayor Teddy Kollek.
President Chaim Herzog (left), who served as the military governor of Judea and Samaria, photo: PRIDAN MOSHE
The demolition, it turned out to Bhatt, was not the brainchild of one person or entity. Nor was it a derivative of an organized plan, but rather a rolling initiative that developed during the days following the occupation of the Old City, until it was formulated and implemented on the ground. Here, therefore, is a summary of the multitude of versions. Conclusions and insights - at the end.
על פי גרסתו של העיתונאי עוזי בנזימן, מחבר הספר "עיר ללא חומה", שבהט מייחס לה אמינות רבה (בהט אף עיין בחומרי הגלם בארכיונו הפרטי של העיתונאי הוותיק), כבר ב־7 ביוני פנה קצין ההנדסה איתן בן משה למושל הצבאי המיועד שלמה להט והציע לו לסלק בתי שימוש שהיו צמודים לכותל. למחרת, על פי בנזימן, ביקר בן־גוריון בכותל המערבי ופנה למנהל רשות הגנים הלאומיים יעקב ינאי בלשון קשה: "אינך מתבייש? ראה, בית כיסא ליד הכותל?".
כאשר ניסה ינאי להתגונן והשיב "רק אתמול הגענו לכאן", הוכיח אותו בן־גוריון: "אף על פי כן אי אפשר לסבול זאת". ינאי פנה לראש העירייה טדי קולק, שעמד במרחק צעדים ספורים משם. הוא סיפר לו על חילופי הדברים עם בן־גוריון וסיכם: "צריך לנקות את השטח. צריך לתת לכותל צורה". קולק הגיב מעשית: "אעשה זאת, צריך לדבר עם הצבא".
עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז באותם הימים, העניק את הקרדיט על היוזמה למושל המיועד דאז שלמה להט. לדבריו, להט הציג בפניו בערב שבת, 9 ביוני, את הרעיון "לנקות את הכותל". נרקיס מספר ש"לאחר הרהור של שנייה" אישר את ההצעה. הוא מספק עוד פרט חשוב, שמלמד על נטייתם של רבים בדרגי השטח באותם רגעים שלא לגלגל למעלה את התוכנית, ולא לבקש אישורים מחשש שהתוכנית "תיתקע" ולא תבוצע.
כשלהט שואל את נרקיס אם לא ירצה להתייעץ תחילה עם הרמטכ"ל ושר הביטחון, נרקיס משיב: "אם אבקש אישור מלמעלה, אקבל תשובה שלילית, או שלא אקבל שום תשובה... אני מקבל על עצמי את האחריות". עם זאת, נרקיס מספר שכדי לממש את התוכנית הוא פנה לראש העירייה קולק.
שר הביטחון משה דיין עם רה"מ לוי אשכול, צילום: אילן ברונר/לע"מ
גם חיים הרצוג, המושל הצבאי של יו"ש באותם ימים, מגלה: "אילו חיכינו לאישורים הביורוקרטיים הדרושים, לא היתה נופלת שום החלטה. בו במקום ובו ברגע גמרנו אומר לעשות מעשה". הרצוג מספר שבשבת 10 ביוני השתתף בתפילה בכותל יחד עם להט, נרקיס וקולק, ושם החליטו למעשה יחדיו שיש לסלק את השכונה, אשר לטענתו היתה ריקה אז מתושביה (הרצוג טעה - השכונה היתה מאוכלסת; נ"ש). גם הרצוג, כמו נרקיס, טען שדיין לא היה מעורב בהחלטה.
טדי קולק, לעומת זאת, הרבה להתגאות בשנים הראשונות לאחר המלחמה כי הוא זה שהעלה את הרעיון, ואף קיבל אישור לבצע את ההריסה ולמחוק את השכונה משלושה: הרצוג, נרקיס ומשה דיין, שר הביטחון דאז. אלא שפרוטוקול ועדת הפנים של הכנסת מ־1972 מספר סיפור מעט שונה. קולק מדווח שם לחברי הוועדה: "זה היה בתקופת המלחמה ואי אפשר היה אז לקבל אישור של הממשלה. מכיוון שרציתי גיבוי והסכמה כלשהי, פניתי לשר המשפטים". שמו של דיין נפקד מתיאור זה.
גם יעקב סלמן, לימים סגנו של קולק, טען בשני ראיונות עיתונאיים, כי דיין ידע על ההחלטה ואישר אותה. אלא שלסלמן יש ראיון מוקדם יותר שניתן לבנזימן שנה בלבד אחרי המלחמה, ושם הוא אומר שההחלטה להרוס היתה של קציני המטה של הממשל הצבאי, שהחליטו לא להתייעץ, מכיוון שלדבריהם "ידענו שאם נתייעץ יהיו בירורים, העסק ייסחב". סלמן תיאר את השכונה כ"סלאמס נורא". הוא סיפר שקצין המטה שלו לענייני העירייה בדק את תוכנית המתאר הירדנית וגילה שבלאו הכי יש כוונה לפנות את הסלאמס ליד הכותל, "ואז החלטנו יאיר, איתן בן משה, צ'יץ' ואני להרוס את השכונה".
"אתה יודע ואני יודע"
ממכלול העדויות שהיו ברשותו בהט מסיק שקולק היה האישיות האזרחית הבכירה ונרקיס האישיות הצבאית הבכירה שהיו שותפים בוודאות להחלטה, בתקופה שבה שטחה של מזרח ירושלים היה עדיין תחת ממשל צבאי ולא סופח לישראל.
הוא מתאר כיצד נמנעו כל המעורבים בהחלטה מתיעוד בכתב של התהליך; כיצד התחמק דן טנאי, אדריכל רשות הגנים הלאומיים, שעליו הוטלה המשימה בפועל, מהשואלים שביקשו לדעת מי עומד מאחורי המעשה. הוא גם מציין שמזכיר איגוד הקבלנים, ברוך ברקאי, סירב "לגלח" את השכונה עד שתינתן לו פקודה בכתב. "בן משה", מספר בהט, "הוציא מכיסו רישיון מעבר למזרח העיר, הבטיח לכתוב עליו דברי תודה לארגון הקבלנים, והסביר לברקאי שמסמך זה ייחשב כהוראה כתובה". בניגוד לאופן שבו גורמים שונים ביקשו לנכס לעצמם את היוזמה וביצועה שנים אחרי המלחמה, הרי בזמן מעשה, מדגיש בהט, "הם הבינו את המורכבות שלו ואת הבעייתיות שכרוכה בו".
גילויים חדשים. בהט, צילום: אלבום פרטי
והנה עוד פרטים מאלפים, שאת חלקם דלה בהט מארכיונו של בנזימן: "בראיון עם בנזימן, בן משה (קצין ההנדסה; נ"ש) טען שאמרו לו שאם העסק יסתבך, הוא יעמוד למשפט ויקבל חנינה וסופו יהיה "כסופו של איסר בארי".
בארי, נזכיר כאן, עמד למשפט על הוצאתו להורג במשפט שדה של מאיר טוביאנסקי, שבתקופת מלחמת העצמאות נחשד על לא עוול בכפו בריגול. בארי הורשע, נידון למאסר של יום אחד, ולבקשת בן־גוריון ויגאל ידין קיבל חנינה מהנשיא חיים ויצמן.
סגן המושל סלמן, מגלה בהט, סיפר לבנזימן שנה אחרי המלחמה, כי דוד פרחי, שהיה יועץ לעניינים ערביים בפיקוד מרכז, דרש ממנו להופיע בפני ועדת בדיקה לאירוע, אך הוא סירב שוב ושוב, גם לאחר שפרחי התעקש ופקד עליו להופיע. "בסופו של דבר העסק מת", תיאר סלמן. בראיון שהעניק לחתום מעלה ב־1992 סלמן אמר דברים דומים: "רצו להקים ועדת חקירה, אבל בסופו של דבר היא לא הוקמה", והוסיף: "דיין הוריד אותם מזה".
לעומת זאת, מצא בהט כי "בשנת 1999 גרסתו של סלמן היתה מעט שונה: הוא טען כי בבוקר 11 ביוני אמר לו עוזי נרקיס, שיש ביקורת ורוצים לדעת מי נתן את ההוראה להריסת השכונה, שבמהלכה מתה אישה וכמה נפצעו. לדברי סלמן, נרקיס נצטווה למנות קצין שיחקור את הדבר. באותו יום סלמן קיבל טלפון משר הביטחון דיין, שאמר לו כי אינו צריך לספר לו מי מחפש אותו בממשלה וכמה יהיו מרוצים אם הכל יוביל אליו (לדיין). "אני מקווה שתצא מהעניין", אמר דיין, "אם איאלץ להתערב, נתאם יחד, לא אשאיר אותך לבד".
Salman later met with the investigating officer in the Old City and at the Western Wall, and spoke about the events and the reason for the destruction of the neighborhood. According to him, the officer told him: "The reasons why they gave the order and who gave it you know and I know. Who didn't intervene - I know too. I'm getting to work. We got out of these complicated things, Inshallah, we'll get out of that too." Two weeks later, the investigation ended without any findings.
On Saturday, June 10, a meeting was convened at the home of Teddy Kollek with the participation of archaeologist and former IDF Chief of Staff Yigal Yadin, Parks Authority Director Yaakov Yanai, Garden Authority architect Dan Tenai, architect Arie Sharon (chairman of the National Parks Council), historian and archaeologist Michael Avi Yona and Yaakov Salman. Kollek explained to those present that the goal was to plan the demolition of the Mughrabi neighborhood. The implementation was entrusted to the National Parks Authority. The IDF and the Department of Antiquities asked not to be publicly involved in the operation, but gave their blessing and assistance.
"I ground it well"
Originally, the area slated for demolition was smaller than the one actually demolished. The contractors, led by Zalman Brashi, who were recruited for the mission by Kollek, destroyed more of their own accord than they were asked. The person responsible for the deviation was apparently Eitan Ben-Moshe, who actually managed the demolition on behalf of the IDF. Architect Yohanan Mintzker, who was drafted into the Corps of Engineers and was part of the drafters of the demolition plan, told Benziman: "Eitan Ben Moshe took advantage of my absence for a while (I went to shower) and destroyed everything."
Ben Moshe himself was proud of this. In 1999, he said in an interview with journalist Giora Ayalon: "Teddy and his guys planned for us to do something small, without harming holy sites. There was in the Western Wall plaza, a few meters away, the Fares al Mohammed Mosque, where Mohammed's horse ascended to heaven. I said: 'If the horse went up, why shouldn't the mosque go up?' I ground it well and there was not a trace of it left."
Drawing of a memorial to the demolition of the Mughrabi neighborhood from the meeting at Kollek's home, photo: Israel State Archives
Military government officials, fearful of questions that would arise when the day dawned, rushed the contractors to their work. In the early hours of the morning, the contractors who participated in the demolition and creation of the plaza gathered for a special ceremony. They decided to call themselves the Order of the Wall. Their excitement was immense. One of them, Yosef Zaban, cried out from the bottom of his heart: "On the walls of Jerusalem I have entrusted guards." Many of his friends prayed and cried like children, while Eitan Ben Moshe spoke to them about "removing impurity."
With the exception of a group of houses adjacent to the Western Wall, in the south of the plaza, known as the Abu Saud Houses (which were demolished only two years later), all the houses in the neighborhood, including the Al Buraq Mosque and the Sheikh's Tomb, which according to the original plans were intended to remain, as well as the Madrasa al Fadliya, were demolished. The walls that divided the neighborhood into compounds, which were also intended to remain according to the plans, were also demolished. "The Western Wall plaza," Bahat describes, "changed its face almost abruptly: from a narrow alley between the houses of the Mughrabi neighborhood and the Western Wall, measuring about 28 by 3.6 meters, the plaza became a huge square, several dunams in size, capable of accommodating tens of thousands of people at the same time. On Shavuot 14, June 1967, 200, an estimated <>,<> people visited the Western Wall."
Shlomo Lahat (Cheech) during his army days, photo: courtesy of the Ministry of Defense Archives/Avi Simhoni
Bhatt's descriptions of the amount of time given to neighborhood residents to remove their belongings range from a few minutes to two hours. He states that Herzog and Lahat's claim that the neighborhood was empty at the time of its demolition is incorrect: "There is no doubt that many residents of the Mughrabi neighborhood were in the neighborhood at the time and did not want to leave their homes...", he says. " Yohanan Mintzker testified that at first a military unit called on residents to leave their homes. Some of them left their homes and concentrated in the alley, but some residents remained in their homes. After that, soldiers went from house to house and took out other residents."
According to Salman's testimony, only when bulldozers began approaching the residents' homes did they agree to leave. "We told them, 'We're destroying the neighborhood,' so they surrendered and agreed to go. They cried. It was a terrible sight," Salman said. Eitan Ben-Moshe testified that the first act of demolition involved the evacuation of "two or three families. The families obeyed. One announced that he would not leave. I told him he could stay, that is, be buried under the rubble. The man abandoned his home."
Some of the property, it turned out, remained inside the houses, was buried and evacuated with the rubble. In one of the houses, whose walls were beginning to be demolished, an unconscious old woman was found lying on her bed. Mintzker and others tried to save her life and water her, but she died a short time later. The woman, Mintzker said, was not injured by the demolition and the cause of her death was unclear.
After they were evicted, the displaced persons received compensation. At first, some were housed in destroyed synagogues in the Jewish Quarter, others in apartments throughout the Old City, and in other neighborhoods and villages in and around Jerusalem, whose residents fled during the war and remained empty. These were usually more spacious apartments than the apartments left by the evacuees in the Mughrabi neighborhood.
Some of the neighborhood's residents left the country and moved to Jordan or Morocco. At the end of 1968, some of the evacuees sent a joint letter to Teddy Kollek, in which they wrote that they regarded the affair as liquidated and thanked him for the treatment they received after the evacuation, which contributed greatly to them.
"Irrational impulse and revenge"
"In its own eyes," Bahat summarizes Israel's response to Jordanian and Palestinian claims about the evacuation of the Western Wall plaza, "was the main justification for the fact that the national interest of the Jewish people trumps the private interests and the hardships of the Arab families who were forced to abandon their homes... The declared purpose of the demolition was to create a plaza that would allow mass absorption at the Western Wall, especially ahead of Shavuot in 2017."
Meron Benvenisti, Kollek's official in charge of East Jerusalem in the first years after the war, later wrote that beyond the practical considerations that led to the demolition of the neighborhood, "there was also an irrational impulse at work here. It was a historic settling of scores with those who betrayed the Jewish people, who restricted and humiliated them in their holiest place, and with those who denied access to it for 19 years." Prof. Hillel Cohen argued in his book "<>" that "in the destruction of the Mughrabi neighborhood, one can see a hint of revenge for their involvement in the process that led to the events of <>, the implementation of plans that are more than half a century old, and a bit of arrogance on the part of victors."
Bahat notes that Western Wall Alley before the Six-Day War was perceived as a symbol of humiliation and poverty. According to him, the presence of the Mughrabi neighborhood near the Western Wall, the poverty of its residents and their behavior played a significant part in this reality: "They threw garbage at the plaza, passed through it animals that dropped their droppings and harassed Jews who came to the site. Anyone who wished to see the Western Wall as a national symbol could not accept the meager and miserable appearance of the narrow alley trapped between the houses of the Mughrabi neighborhood, which may have suited the 'Wall of Tears,' but did not fit a sovereign state symbol."
"The Order of the Wall", photo: from the booklet of the Order
According to Bhatt, the changes in the status of the Western Wall in more than 100 years of Zionist activity in Israel were a significant factor, consciously or unconsciously, in the initiative, action, and feelings that accompanied the demolition, at least among some of the initiators and perpetrators. Thus, in his opinion, "the 'spontaneous' decision to demolish the neighborhood must be understood, without obtaining government approvals; The agreement of those concerned – almost all of them – to carry out this at the expense of civilians whose homes will be demolished, the deviation of the scale of the demolition from the planned scope, as well as the enthusiasm of those involved in the demolition and the sense of historical mission that pulsed in them."
ואכן, ב־23 ביוני, שבועיים אחרי הריסת המוגרבים, ראיין העיתונאי נחום פונדק את קולק שהסביר: "היה זה מקום בעל רוח גלותית, מקום לבכי. ייתכן כי היה בזה טעם בעבר, אבל אין זה מה שאנחנו רוצים בעתיד". חודשים אחרי המלחמה תיאר הסופר והעיתונאי יהודה האזרחי את הריסתה של שכונת המוגרבים במילים נלהבות וקישר אף הוא את המעשה לתמורה שחלה במעמדו של הכותל:
"...השתנה הנוף כליל. דחפורים עטו על שכונת 'המוגרבים' שבקדמת הכותל, ותוך שעות ספורות הרסוה ומחו, יחד עימה, את סבך הסמטאות החשוכות... סיומה של תקופה ותחילתה של תקופה. הכותל המערבי - בחינת כותל של דמעות־כניעה והשפלה, אף התייחסות תחנונים ותפילה, שיח ושיג של האדם הדל עם אלוקיו הנסתר במרומים - שוב אינו קיים. לעומתנו כותל מערבי אחר, בפתח קוממיותו של עם".
ואולי היה זה דווקא הסופר והעיתונאי עמוס אילון, עד ראייה ובעל מבט חילוני מובהק, שסיכם נכונה את הדברים: "הכותל היה אנדרטה בתחום הזיכרון והאמונה גם יחד. מונומנט לאומי, מקדש חילוני, סמל של כלל ישראל ואתר מקודש מן הבחינה ההיסטורית... בשבועות שאחרי המלחמה זרמו מאות אלפים לירושלים ולכותל. שם נדמה היה לזמן־מה כי העבר אינו אלא רצף חוזר של ההווה...
"ערש האומה לא היה בתל אביב, עיר מודרנית על חוף הים, כי אם בירושלים העתיקה שבין החומות, שבה עמד לפנים בית המקדש, כדבריו של מירון בנבנישתי, עד ראייה: 'הרגשנו שהושטנו יד להיסטוריה'... השם שניתן למלחמה רמז לששת ימי בראשית, ימים מיסטיים של בריאה ולידה מחדש..."
בחלוף כמה שנים ביטלו הכנסת ובית המשפט העליון את תוקפו של הסטטוס־קוו המנדטורי, וכך פקעה גם בעלות הוואקף על הכותל המערבי. ישראל לא הסתפקה בכך - היא הכריזה על הכותל כמקום קדוש ליהודים, וחלק ממנו, באורך של 143.72 מטרים וברוחב מטר, ברוחב בסיסו של הכותל (כ־4.5 מטרים) ולכל גובהו, הופקע ונרשם בטאבו כרכוש מדינת ישראל. מדובר היה באזור שבין הפינה הדרום־מערבית של הכותל המערבי לבין בניין המחכמה, ולכל גובה הכותל: כ־87 מטרים - אתר החפירות הארכיאולוגיות ועוד 56.5 מטרים - רחבת התפילה הפתוחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו