The end of the Mughrabi neighborhood, at the foot of the Western Wall, was difficult but swift. On the night of June 10, 1967, the State of Israel demolished the small neighborhood, which had existed there since the 12th century, completely changing the face of the Old City in this area. The neighborhood, often referred to as the "Mughrabi Quarter," the fifth quarter of the Old City (in addition to the four vendors), was wiped off the face of the earth within a few hours. The Jerusalem Contractors' Association's fleet of bulldozers carried out the work voluntarily and enthusiastically, sometimes with great enthusiasm.
Officially and genuinely, the removal of the neighborhood was necessary to provide a place for the hundreds of thousands of Jews who wished to meet the Western Wall again after 19 years of Jordanian captivity. In the tiny prayer alley, about 28 meters long and 3.4 meters wide, the one that now has no trace left except in black-and-white photographs, there was not enough room for the masses of the House of Israel. Only hundreds could crowd into it, and even that with great difficulty.
The ruins of the Mughrabi neighborhood, photo: JNF/Kurt Meyerowitz archive
But the Israeli move had another, undeclared motive. The Jewish state came to account with the residents of the neighborhood, who for many generations embittered the lives of those who visited the Western Wall and its worshippers, restricted their steps there and deliberately manipulated it with animal dung and human excrement. More than once Jews were even charged protection fees in exchange for the right to pray at the Western Wall. Throughout these years, the attempts of the heads of the community to purchase the Mughrabi houses from the registered owners: the Abu Madin Waqf failed.
Dodge international embarrassment
When the sun rose on the morning of June 11, the small neighborhood, which was glued to the Western Wall, was reduced to rubble. The 108 families living in the Mughrabi neighborhood were evacuated. Instead of the narrow alley, a plaza was now prepared in which thousands and tens of thousands could be absorbed. The section of the Western Wall designated for prayer has lengthened to about 60 meters. Most of the new prayer area stretches westward up to 40 meters. Another huge plaza, a higher one, was prepared for rallies and swearing-in ceremonies of IDF soldiers. On the first Shavuot holiday after the war, hundreds of thousands of Jews flocked to the Western Wall, giving further validity to the historic deed that had just been completed.
Now, 56 years after those days, a wide-ranging doctoral dissertation by Dr. Shmuel Bahat (Ariel University) is being published, examining in depth the design of the Western Wall between 1967 and 1982. The most intriguing chapter in the work is called "Who gave the order?", and it deals with the story of the demolition of the Mughrabi neighborhood. This demolition, it turns out, has many ancestors, and as the years passed, more and more parties involved in that historic decision took credit for its acceptance and implementation.
Maj. Gen. Uzi Narkiss, photo: Courtesy of the Ministry of Defense Archives/Gershon Gera
Bhatt, now a researcher at the Herzl Institute for the Study of Zionism (University of Haifa), is putting the mess in order. Unequivocal answers, despite the specific question, are not yet available, but now, for example, it is clear that the prime minister at the time, Levi Eshkol, did not even know about what was happening at the Western Wall. Eshkol learned that the Mughrabi neighborhood was destroyed only after the fact, during a cabinet meeting the day after the incident. Bahat also reveals the existence of an investigating officer who made sure to frame the clarification of the decision-making process and their execution at the Western Wall at the end of the Six-Day War. The blurring is intended to extricate Israel from international embarrassment.
But the even more fascinating information relates to Bhatt's own examination of who gave the order. In fact, this is a review and a comparative examination of the various testimonies. Bhatt, 43, was born 13 years after those historic events, and began investigating them at a time when none of the key participants were alive. His work proved even more difficult when it became clear that there was almost no trustee documenting the events of those days. Not by chance probably. The result is a kind of Rashomon, as well as some interesting insights and riddles that Bhatt did manage to crack, and it's worth diving into.
Key players
The players active on the field during those historic days are Eitan Ben-Moshe, the engineering officer of Judea and Samaria; Shlomo Lahat (Cheech), designated military governor of Jerusalem (later mayor of Tel Aviv); Yaakov Salman, Lahat's deputy; Chaim Herzog, at the time the military governor of Judea and Samaria (and later president of Israel); Maj. Gen. Uzi Narkis; former Prime Minister David Ben-Gurion; Director of the National Parks Authority Yaakov Yanai; and Jerusalem Mayor Teddy Kollek.
President Chaim Herzog (left), who served as the military governor of Judea and Samaria, photo: PRIDAN MOSHE
The demolition, it turned out to Bhatt, was not the brainchild of one person or entity. Nor was it a derivative of an organized plan, but rather a rolling initiative that developed during the days following the occupation of the Old City, until it was formulated and implemented on the ground. Here, therefore, is a summary of the multitude of versions. Conclusions and insights - at the end.
על פי גרסתו של העיתונאי עוזי בנזימן, מחבר הספר "עיר ללא חומה", שבהט מייחס לה אמינות רבה (בהט אף עיין בחומרי הגלם בארכיונו הפרטי של העיתונאי הוותיק), כבר ב־7 ביוני פנה קצין ההנדסה איתן בן משה למושל הצבאי המיועד שלמה להט והציע לו לסלק בתי שימוש שהיו צמודים לכותל. למחרת, על פי בנזימן, ביקר בן־גוריון בכותל המערבי ופנה למנהל רשות הגנים הלאומיים יעקב ינאי בלשון קשה: "אינך מתבייש? ראה, בית כיסא ליד הכותל?".
כאשר ניסה ינאי להתגונן והשיב "רק אתמול הגענו לכאן", הוכיח אותו בן־גוריון: "אף על פי כן אי אפשר לסבול זאת". ינאי פנה לראש העירייה טדי קולק, שעמד במרחק צעדים ספורים משם. הוא סיפר לו על חילופי הדברים עם בן־גוריון וסיכם: "צריך לנקות את השטח. צריך לתת לכותל צורה". קולק הגיב מעשית: "אעשה זאת, צריך לדבר עם הצבא".
עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז באותם הימים, העניק את הקרדיט על היוזמה למושל המיועד דאז שלמה להט. לדבריו, להט הציג בפניו בערב שבת, 9 ביוני, את הרעיון "לנקות את הכותל". נרקיס מספר ש"לאחר הרהור של שנייה" אישר את ההצעה. הוא מספק עוד פרט חשוב, שמלמד על נטייתם של רבים בדרגי השטח באותם רגעים שלא לגלגל למעלה את התוכנית, ולא לבקש אישורים מחשש שהתוכנית "תיתקע" ולא תבוצע.
כשלהט שואל את נרקיס אם לא ירצה להתייעץ תחילה עם הרמטכ"ל ושר הביטחון, נרקיס משיב: "אם אבקש אישור מלמעלה, אקבל תשובה שלילית, או שלא אקבל שום תשובה... אני מקבל על עצמי את האחריות". עם זאת, נרקיס מספר שכדי לממש את התוכנית הוא פנה לראש העירייה קולק.
שר הביטחון משה דיין עם רה"מ לוי אשכול, צילום: אילן ברונר/לע"מ
גם חיים הרצוג, המושל הצבאי של יו"ש באותם ימים, מגלה: "אילו חיכינו לאישורים הביורוקרטיים הדרושים, לא היתה נופלת שום החלטה. בו במקום ובו ברגע גמרנו אומר לעשות מעשה". הרצוג מספר שבשבת 10 ביוני השתתף בתפילה בכותל יחד עם להט, נרקיס וקולק, ושם החליטו למעשה יחדיו שיש לסלק את השכונה, אשר לטענתו היתה ריקה אז מתושביה (הרצוג טעה - השכונה היתה מאוכלסת; נ"ש). גם הרצוג, כמו נרקיס, טען שדיין לא היה מעורב בהחלטה.
טדי קולק, לעומת זאת, הרבה להתגאות בשנים הראשונות לאחר המלחמה כי הוא זה שהעלה את הרעיון, ואף קיבל אישור לבצע את ההריסה ולמחוק את השכונה משלושה: הרצוג, נרקיס ומשה דיין, שר הביטחון דאז. אלא שפרוטוקול ועדת הפנים של הכנסת מ־1972 מספר סיפור מעט שונה. קולק מדווח שם לחברי הוועדה: "זה היה בתקופת המלחמה ואי אפשר היה אז לקבל אישור של הממשלה. מכיוון שרציתי גיבוי והסכמה כלשהי, פניתי לשר המשפטים". שמו של דיין נפקד מתיאור זה.
גם יעקב סלמן, לימים סגנו של קולק, טען בשני ראיונות עיתונאיים, כי דיין ידע על ההחלטה ואישר אותה. אלא שלסלמן יש ראיון מוקדם יותר שניתן לבנזימן שנה בלבד אחרי המלחמה, ושם הוא אומר שההחלטה להרוס היתה של קציני המטה של הממשל הצבאי, שהחליטו לא להתייעץ, מכיוון שלדבריהם "ידענו שאם נתייעץ יהיו בירורים, העסק ייסחב". סלמן תיאר את השכונה כ"סלאמס נורא". הוא סיפר שקצין המטה שלו לענייני העירייה בדק את תוכנית המתאר הירדנית וגילה שבלאו הכי יש כוונה לפנות את הסלאמס ליד הכותל, "ואז החלטנו יאיר, איתן בן משה, צ'יץ' ואני להרוס את השכונה".
"אתה יודע ואני יודע"
ממכלול העדויות שהיו ברשותו בהט מסיק שקולק היה האישיות האזרחית הבכירה ונרקיס האישיות הצבאית הבכירה שהיו שותפים בוודאות להחלטה, בתקופה שבה שטחה של מזרח ירושלים היה עדיין תחת ממשל צבאי ולא סופח לישראל.
הוא מתאר כיצד נמנעו כל המעורבים בהחלטה מתיעוד בכתב של התהליך; כיצד התחמק דן טנאי, אדריכל רשות הגנים הלאומיים, שעליו הוטלה המשימה בפועל, מהשואלים שביקשו לדעת מי עומד מאחורי המעשה. הוא גם מציין שמזכיר איגוד הקבלנים, ברוך ברקאי, סירב "לגלח" את השכונה עד שתינתן לו פקודה בכתב. "בן משה", מספר בהט, "הוציא מכיסו רישיון מעבר למזרח העיר, הבטיח לכתוב עליו דברי תודה לארגון הקבלנים, והסביר לברקאי שמסמך זה ייחשב כהוראה כתובה". בניגוד לאופן שבו גורמים שונים ביקשו לנכס לעצמם את היוזמה וביצועה שנים אחרי המלחמה, הרי בזמן מעשה, מדגיש בהט, "הם הבינו את המורכבות שלו ואת הבעייתיות שכרוכה בו".
גילויים חדשים. בהט, צילום: אלבום פרטי
והנה עוד פרטים מאלפים, שאת חלקם דלה בהט מארכיונו של בנזימן: "בראיון עם בנזימן, בן משה (קצין ההנדסה; נ"ש) טען שאמרו לו שאם העסק יסתבך, הוא יעמוד למשפט ויקבל חנינה וסופו יהיה "כסופו של איסר בארי".
בארי, נזכיר כאן, עמד למשפט על הוצאתו להורג במשפט שדה של מאיר טוביאנסקי, שבתקופת מלחמת העצמאות נחשד על לא עוול בכפו בריגול. בארי הורשע, נידון למאסר של יום אחד, ולבקשת בן־גוריון ויגאל ידין קיבל חנינה מהנשיא חיים ויצמן.
סגן המושל סלמן, מגלה בהט, סיפר לבנזימן שנה אחרי המלחמה, כי דוד פרחי, שהיה יועץ לעניינים ערביים בפיקוד מרכז, דרש ממנו להופיע בפני ועדת בדיקה לאירוע, אך הוא סירב שוב ושוב, גם לאחר שפרחי התעקש ופקד עליו להופיע. "בסופו של דבר העסק מת", תיאר סלמן. בראיון שהעניק לחתום מעלה ב־1992 סלמן אמר דברים דומים: "רצו להקים ועדת חקירה, אבל בסופו של דבר היא לא הוקמה", והוסיף: "דיין הוריד אותם מזה".
לעומת זאת, מצא בהט כי "בשנת 1999 גרסתו של סלמן היתה מעט שונה: הוא טען כי בבוקר 11 ביוני אמר לו עוזי נרקיס, שיש ביקורת ורוצים לדעת מי נתן את ההוראה להריסת השכונה, שבמהלכה מתה אישה וכמה נפצעו. לדברי סלמן, נרקיס נצטווה למנות קצין שיחקור את הדבר. באותו יום סלמן קיבל טלפון משר הביטחון דיין, שאמר לו כי אינו צריך לספר לו מי מחפש אותו בממשלה וכמה יהיו מרוצים אם הכל יוביל אליו (לדיין). "אני מקווה שתצא מהעניין", אמר דיין, "אם איאלץ להתערב, נתאם יחד, לא אשאיר אותך לבד".
בהמשך נפגש סלמן עם הקצין החוקר בעיר העתיקה וברחבת הכותל, וסיפר על האירועים ועל הסיבה להרס השכונה. לדבריו, אמר לו הקצין: "את הסיבות מדוע נתנו את ההוראה ומי נתן אותה אתה יודע ואני יודע. מי לא התערב - גם אני יודע. אני מתחיל לעבוד. יצאנו מדברים מורכבים מאלה, אינשאללה, נצא גם מזה". שבועיים מאוחר יותר הסתיימה החקירה ללא ממצאים.
בשבת 10 ביוני כונסה ישיבה בביתו של טדי קולק בהשתתפותם של הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, מנהל רשות הגנים יעקב ינאי, אדריכל רשות הגנים דן טנאי, האדריכל אריה שרון (יו"ר מועצת הגנים הלאומיים), ההיסטוריון והארכיאולוג מיכאל אבי יונה ויעקב סלמן. קולק הסביר לנוכחים שהמטרה היא לתכנן את הריסתה של שכונה המוגרבים. על הביצוע הופקדה רשות הגנים הלאומיים. צה"ל ואגף העתיקות ביקשו שלא להיות מעורבים בפומבי בביצוע, אך העניקו את ברכתם וסיועם.
"טחנתי אותו טוב־טוב"
במקור, השטח המיועד להריסה היה מצומצם מזה שנהרס בפועל. הקבלנים, ובראשם זלמן בראשי, שגויסו למשימה על ידי קולק, הרסו על דעת עצמם יותר ממה שהתבקשו. האחראי לחריגה היה כנראה איתן בן משה, שניהל בפועל מטעם צה"ל את ההריסה. האדריכל יוחנן מינצקר, שגויס לחיל ההנדסה והיה שותף למשרטטי תוכנית ההריסה, סיפר לבנזימן: "איתן בן משה ניצל את היעדרי לזמן־מה (הלכתי להתקלח) והרס את הכל".
בן משה עצמו התגאה בכך. ב־1999 הוא אמר בראיון לעיתונאי גיורא אילון: "טדי והחבר'ה שלו תכננו שנעשה משהו קטן, בלי לפגוע במקומות קדושים. היה שם ברחבת הכותל, במרחק כמה מטרים ממנו, מסגד פארס אל־מוחמד, איפה שהסוס של מוחמד עלה השמיימה. אמרתי: 'אם הסוס עלה, למה שהמסגד לא יעלה?' טחנתי אותו טוב־טוב ולא נשאר ממנו זכר".
רישום יד להריסת שכונת המוגרבים מהפגישה בביתו של קולק, צילום: ארכיון המדינה
אנשי הממשל הצבאי, שחששו משאלות שיצוצו כשיאיר היום, זירזו את הקבלנים בעבודתם. לפנות בוקר התכנסו הקבלנים שהשתתפו בהריסה הרחבה וביצירתה לטקס מיוחד. הם החליטו לכנות עצמם "מסדר הכותל". התרגשותם היתה עצומה. אחד מהם, יוסף צבן, זעק מעומק ליבו: "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים". רבים מחבריו התפללו ובכו כילדים, בעוד שאיתן בן משה דיבר איתם על "סילוק הטומאה".
למעט קבוצת בתים צמודים לכותל, בדרום הרחבה, שכונו "בתי אבו סעוד" (הללו נהרסו רק שנתיים אחר כך), נהרסו כל בתי השכונה, ובהם מסגד אל־בוראק וקבר השייח', שלפי התוכניות המקוריות נועדו להיוותר, וכן מדרסה אל־פדליה. הקירות שחילקו את השכונה למתחמים, שאף הם נועדו להיוותר על פי התוכניות, נהרסו גם הם. "רחבת הכותל", מתאר בהט, "שינתה את פניה כמעט באחת: מסמטה צרה בין בתי שכונת המוגרבים לכותל המערבי, שממדיה כ־28 על 3.6 מטרים, הפכה הרחבה לכיכר אדירת ממדים, ששטחה כמה דונמים, וביכולתה להכיל עשרות אלפי בני אדם בעת ובעונה אחת. בחג השבועות תשכ"ז, 14 ביוני 1967, ביקרו בכותל המערבי לפי ההערכות כ־200 אלף בני אדם".
שלמה להט (צ'יץ') בימיו בצבא, צילום: באדיבות ארכיון משרד הביטחון/אבי שמחוני
התיאורים שליקט בהט בעניין פרק הזמן שניתן לתושבי השכונה לפנות את חפציהם נעים בין מספר דקות לשעתיים. הוא קובע כי טענת הרצוג ולהט שהשכונה היתה ריקה בעת הריסתה אינה נכונה: "אין כל ספק שרבים מתושבי שכונת המוגרבים היו בשכונה באותה עת ולא רצו לעזוב את בתיהם...", הוא אומר. "יוחנן מינצקר העיד שתחילה קראה יחידה צבאית לתושבים לעזוב את בתיהם. חלק מהם יצאו מהבתים והתרכזו בסמטה, אך היו תושבים שנשארו בבתיהם. לאחר מכן עברו חיילים מבית לבית והוציאו תושבים נוספים".
לפי עדותו של סלמן, רק כאשר החלו הדחפורים להתקרב לבתי התושבים הם הסכימו לעזוב אותם. "אמרנו להם: אנו הורסים את השכונה, אז הם נכנעו והסכימו ללכת. הם בכו. זה היה מראה נורא", סיפר סלמן. איתן בן משה העיד שהפעולה הראשונה של ההריסה היתה כרוכה בפינוי "שתיים־שלש משפחות. המשפחות צייתו. אחד הודיע שלא ייצא. הודעתי לו שהוא יכול להישאר, כלומר להיקבר תחת ההריסות. האיש נטש את ביתו".
חלק מהרכוש, כך התברר, נשאר בתוך הבתים, נקבר ופונה עם ההריסות. באחד הבתים, שקירותיו החלו להיהרס, התגלתה זקנה מחוסרת הכרה שוכבת על מיטתה. מינצקר ואחרים ניסו להציל את חייה ולהשקותה, אבל היא מתה כעבור זמן קצר. האישה, לדברי מינצקר, לא נפגעה מההריסה ולא ברור מה היתה סיבת מותה.
לאחר שפונו קיבלו העקורים פיצויים. תחילה שוכנו חלקם בבתי כנסת הרוסים ברובע היהודי, ואחרים בדירות ברחבי העיר העתיקה, ובשכונות ובכפרים אחרים בירושלים ובסביבתה, שתושביהם ברחו בזמן המלחמה ונותרו ריקות. היו אלה בדרך כלל דירות מרווחות יותר מאשר הדירות שעזבו המפונים בשכונת המוגרבים.
חלק מתושבי השכונה עזבו את הארץ ועברו לירדן או למרוקו. בסוף 1968 שיגרו חלק מהמפונים מכתב משותף לטדי קולק, שבו כתבו כי הם רואים את פרשת פינויים כמחוסלת ואף הודו לו על הטיפול שזכו לו לאחר הפינוי, שתרם להם רבות.
"דחף אי־רציונלי ונקמה"
"בעיני עצמה", מסכם בהט את המענה של ישראל לטענות הירדניות והפלשתיניות על מבצע פינוי רחבת הכותל, "היה הצידוק העיקרי למעשה כי האינטרס הלאומי של העם היהודי גובר על האינטרסים הפרטיים ועל מצוקותיהן של המשפחות הערביות שנאלצו לנטוש את בתיהן... מטרתה המוצהרת של ההריסה היתה יצירת רחבה שתאפשר קליטת המונים בכותל המערבי, ובפרט לקראת חג השבועות תשכ"ז".
מירון בנבנישתי, האחראי מטעם קולק על מזרח העיר בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, כתב לימים כי מעבר לשיקולים המעשיים שהובילו להריסת השכונה, "פעל כאן גם דחף אי־רציונלי. היה זה סילוק חשבון היסטורי עם אלה שהתאנו לעם היהודי, שהצרו את צעדיו והשפילוהו במקום הקדוש לו ביותר, ועם אלה שמנעו את הגישה אליו במשך 19 שנה". פרופ' הלל כהן טען בספרו "תרפ"ט", כי "בהריסת שכונת המוגרבים אפשר לראות שמץ נקמה על מעורבותם בתהליך שהוביל למאורעות תרפ"ט, יישום של תוכניות בנות יובל ויותר, וקצת יהירות של מנצחים".
בהט מציין כי סמטת הכותל שלפני מלחמת ששת הימים נתפסה כסמל להשפלה ודלות. להימצאותה של שכונת המוגרבים הסמוכה לכותל, לדלותם של תושביה ולהתנהגותם היה לדבריו חלק משמעותי במציאות זו: "הם השליכו אשפה לעבר הרחבה, העבירו דרכה בהמות שהטילו את גלליהן והתנכלו ליהודים שהגיעו למקום. מי שביקש לראות בכותל סמל לאומי, לא היה יכול להשלים עם המראה הדל והעלוב של הסמטה הצרה הכלואה בין בתי שכונת המוגרבים, שהתאים אולי ל'כותל דמעות', אך לא התאים לסמל ממלכתי ריבוני".
"מסדר הכותל", צילום: מתוך החוברת של המסדר
התמורות במעמדו של הכותל ביותר מ־100 שנות עשייה ציונית בארץ היו, לדעת בהט, גורם משמעותי, במודע או שלא במודע, ליוזמה, לפעולה ולתחושות שליוו את ההריסה, לפחות אצל חלק מהיוזמים והמבצעים. כך, לדעתו, "יש להבין את ההחלטה 'הספונטנית' על הריסת השכונה, ללא קבלת אישורים ממשלתיים; את ההסכמה של הנוגעים בדבר - רובם ככולם - לבצע זאת על חשבונם של אזרחים שבתיהם ייהרסו, את החריגה של ממדי ההריסה מההיקפים שתוכננו, וכן את התלהבותם של המעורבים בהריסה ואת תחושת השליחות ההיסטורית שפיעמה בהם".
ואכן, ב־23 ביוני, שבועיים אחרי הריסת המוגרבים, ראיין העיתונאי נחום פונדק את קולק שהסביר: "היה זה מקום בעל רוח גלותית, מקום לבכי. ייתכן כי היה בזה טעם בעבר, אבל אין זה מה שאנחנו רוצים בעתיד". חודשים אחרי המלחמה תיאר הסופר והעיתונאי יהודה האזרחי את הריסתה של שכונת המוגרבים במילים נלהבות וקישר אף הוא את המעשה לתמורה שחלה במעמדו של הכותל:
"...השתנה הנוף כליל. דחפורים עטו על שכונת 'המוגרבים' שבקדמת הכותל, ותוך שעות ספורות הרסוה ומחו, יחד עימה, את סבך הסמטאות החשוכות... סיומה של תקופה ותחילתה של תקופה. הכותל המערבי - בחינת כותל של דמעות־כניעה והשפלה, אף התייחסות תחנונים ותפילה, שיח ושיג של האדם הדל עם אלוקיו הנסתר במרומים - שוב אינו קיים. לעומתנו כותל מערבי אחר, בפתח קוממיותו של עם".
ואולי היה זה דווקא הסופר והעיתונאי עמוס אילון, עד ראייה ובעל מבט חילוני מובהק, שסיכם נכונה את הדברים: "הכותל היה אנדרטה בתחום הזיכרון והאמונה גם יחד. מונומנט לאומי, מקדש חילוני, סמל של כלל ישראל ואתר מקודש מן הבחינה ההיסטורית... בשבועות שאחרי המלחמה זרמו מאות אלפים לירושלים ולכותל. שם נדמה היה לזמן־מה כי העבר אינו אלא רצף חוזר של ההווה...
"ערש האומה לא היה בתל אביב, עיר מודרנית על חוף הים, כי אם בירושלים העתיקה שבין החומות, שבה עמד לפנים בית המקדש, כדבריו של מירון בנבנישתי, עד ראייה: 'הרגשנו שהושטנו יד להיסטוריה'... השם שניתן למלחמה רמז לששת ימי בראשית, ימים מיסטיים של בריאה ולידה מחדש..."
בחלוף כמה שנים ביטלו הכנסת ובית המשפט העליון את תוקפו של הסטטוס־קוו המנדטורי, וכך פקעה גם בעלות הוואקף על הכותל המערבי. ישראל לא הסתפקה בכך - היא הכריזה על הכותל כמקום קדוש ליהודים, וחלק ממנו, באורך של 143.72 מטרים וברוחב מטר, ברוחב בסיסו של הכותל (כ־4.5 מטרים) ולכל גובהו, הופקע ונרשם בטאבו כרכוש מדינת ישראל. מדובר היה באזור שבין הפינה הדרום־מערבית של הכותל המערבי לבין בניין המחכמה, ולכל גובה הכותל: כ־87 מטרים - אתר החפירות הארכיאולוגיות ועוד 56.5 מטרים - רחבת התפילה הפתוחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו