In the early morning hours of the Maccabiah village in Ramat Gan, no laughter was heard this week. Throughout the compound, where Maccabi World Movement, in cooperation with local residents, hosts hundreds of evacuees from Sderot, Netivot, Ashkelon and the surrounding communities, small groups were seen scattered among the facilities, talking in a soft voice. People whisper on mobiles, a mother walks with her daughter in a stroller, and on the grass children chase a friend with a scooter.
In the corner of the work a few girls draw, and in the plaza opposite they plant plants - which no one knows for the time being in which house, if any, they will be replanted. There's also an expansive treatment spa, with energetic volunteers rushing in from all sides to help with what's needed. In the air there is a sense of calm mixed with latent tension. A kind of quiet that might be too quiet.
The calm is suddenly interrupted at 11am by a sweeping and cheerful group coming from the direction of the parking lot. Comedians Lital Schwartz, Kobi Maimon and Noga D'Angeli set up for the urgent task: to raise morale here.
In an instant, a group of 13- to 8-year-olds gathers around Maimon, who is preparing himself for the expected influx of selfies. But then the children inform him that there are no phones on them. Only after Maimon promises to "take a picture with them later in the day" do the first smiles appear on their faces. "Where are you from?" he asks. "Sderot," they wrap him in response with hugs and mutual cheers.
Schwartz and Maimon during a lull in Kfar Maccabiah, photo: Arik Sultan
Lital Schwartz walks to the wide grassy areas in Kfar Maccabiah, and the mobile phones are pulled around to document. "You're torn, and I'm torn on you! Thank you for coming," a young woman approaches and spills straight into Schwartz's arms, thirsty for touch and a hug, wishing for a little soothing, unifying, infectious laughter.
"Take my child, work a little," Ashkelon resident Yakir Ben Hamo hands Lital his two-year-old son, Nevo, and she immediately takes the toddler into her hands. "Take it, let it be quiet here." The whole circle that forms around them - women and men with their children, relatives and just strangers - laughs suddenly, as one person.
"Only soldiers are allowed to arms"
How we waited for that liberating laugh, for the momentary relief it brings. How we missed casual, goofy humor, stupid jokes, bursting with laughter about nothing and nothing, not worrying about a moment, not hearing the news, not knowing what was going on around us. Just being in that funny moment.
Schwartz began her journey back to laughter a week ago. "I've been to hospitals, Ichilov and Tel Hashomer, I've visited Ma'agan Michael and hotels in Tel Aviv, and later this week I'll go to Rambam and the Dead Sea," she says. "We have an organized schedule and we will reach everyone."
Do you get a lot of requests to show up since the outbreak of the war?
"A lot. A lot of people come to me to do stand-up comedy, but I still can't. If it's in front of soldiers, it's something else, and there are those who already show up to the soldiers, which is amazing (Reshef Levy, Meni Ozeri and Assaf Mor Yosef; S.Z.). Mentally, I'm not ready to stand on stage yet, and that's something I've never had before. It's too early for me, but I go between the wounded and talk to them, and we laugh together."
Do you also cry with them?
"No, I don't cry in front of them, even when I'm sad. There are things only a comedian can say, so I use that. And when they see us, they smile straight away, happy that we came, even people in serious condition. And it is very difficult to meet wounded and survivors, young and old. Like the father who guarded the safe room and the terrorists shot him in the hands. He had an off look when he told me his story, and I felt like he was in a movie. I just listened to him. He was in a trance to tell me.
"I sat with an 8-year-old girl from Sderot who told me her story, and I felt she was 20. Went to the innocent children there."
Lital Schwartz: "I'm approached a lot to do stand-up comedy, but I still can't. In front of soldiers, it's something else. Mentally I'm not ready yet, and that's something I've never had before. It's too early for me, but I go between the wounded and talk to them, and we laugh together."
Didn't you have any concerns about the meetings?
"Nope. I feel a mission this time. There's something about comedians that calms everyone down. It starts with smiles, until we actually laugh at the thing itself. There are wounded people who are ready for black humor, especially those who were at a bad guy party. With the adults, I laugh less about what happened."
Is it even time to laugh? Not too early?
"They say that after 9/11, what helped Americans get out of the national trauma was the humor. Humor helps. I debated whether to upload funny videos and go back to being funny, I debated with my followers, and they told me, 'Upload, share.' People called me from the shiva about their son and said, 'Come on, keep going, it's funny.' So I continue. I feel it is needed."
Between meetings in hospitals and hotels, Schwartz and her colleagues send dozens of videos of encouragement to soldiers and soldiers, as well as to civilians who want a little laughter. At the same time, they appear on Zoom, in a kind of impromptu conversations / performances in front of different and diverse audiences. After COVID-19, everyone is already experienced in Zoom performances and knows how to produce them in a very short time.
The night before the meeting at Kfar Maccabiah, Schwartz and comedian Noga D'Angeli went up on Zoom to talk and make 500 women involved in therapy and mental health laugh. "Once there's humor, that you can laugh at something, it makes you feel normal. It's something that everyone owes," explains D'Angeli, who often performs for children and teenagers, and who has already performed in front of soldiers at a gathering area of the Northern Command during the war.
Noga D'Angeli (center, black shirt) with her stand-up comedians Sigal Kahane, Yoav Cohen and Amir Horowitz, briefing soldiers in the south,
"It was very exciting, to think that a little bit I was able to relieve their tension. There is a crazy demand for performances in front of soldiers. At first it was strange, we thought about what we would do and what we would say, but there was no choice. Humor is the most necessary thing now. When you manage to laugh at the situation, it means that you are already above the crying that is constantly inside. And when you step back a bit, you manage to create punches.
"As far as I'm concerned, everything today is for the soldiers. I make cookies at home, I don't let anyone touch, it's only for the soldiers. When my daughter wants a mobile charger, I tell her, 'No, it's for soldiers.' And when my husband wants to kiss me, I tell him, 'No, only the soldiers.'"
Jokes about cats at home
Kobi Maimon, newly divorced, returned during the war to live with his ex-wife and children. "I came to them and didn't get any assignments. I'm like a guest from the envelope," he says, and everyone around him bursts out laughing. "I'm not a parasite. I came to do the dishes, and Karen, my ex-wife, tells me, 'Leave.' I was surprised. Things I haven't experienced."
Schwartz says that the stand-up comedians' WhatsApp group (and admit you'd like to be there!) was quiet in the early days. "There was wireless silence, and then they started asking: 'What do you say, let's go? Shall we talk?' there was shock. It's not COVID-19, everyone understood that there was bigger drama here."
A week later, when she decided to go out into the field, Schwartz no longer thought about what they would say. "I don't ask myself too many questions, and I don't dig. At first I didn't understand what I had to do, but I quickly realized that they were seeing me – and they were already talking by themselves. I don't have to do anything special, just come."
And she immediately demonstrates. "Hello, how are you?" Schwartz approaches two members of the same family, who are sitting together in the garden of Kfar Maccabiah. The two, residents of Ashkelon, Nurit Shakir and Rina Balaish, have been here for 15 days. They ask to tell Little their story and take a picture with her. "It's calm here, but I'm not quiet, I don't have a safe room, and I'm not going home right now," says Rina, the older of the two.
"We won't give up our home, but right now we won't be back. The children are anxious," Nurit adds. "I wasn't anxious, but now I'm afraid to go back into my house, which I just bought. I locked him behind me, took the family and the dog, and left."
Noga D'Angeli: "At first it was strange, we thought about what we would do and what we would say, but there was no choice. Humor is the most necessary thing now. When you manage to laugh at the situation, it means that you are already above the crying that is constantly inside. And when you step back a little bit, you manage to create punches."
Schwartz continues to the next stop. After wishing everyone health and longevity, she takes pictures with educators and immediately shoots a video with a gym teacher for her class. "Hello students of Noam Toshiya in Kfar Maimon! I wish you good days and a return to normal, Amen, and when the war is over we will come and make you happy."
The teacher, Sarit Dimri of Netivot, utters "Amen" and bids Schwartz farewell with a hug. "It's great to have you here," she thanks. "Qassams are small on us, but what happened this time was terrible. Here the children are calm. The noise of children calms us down."
Broadcast girls recognize Schwartz and pounce on her for photos. In an instant, a circle gathers around her, and Little goes live on Instagram, making sure to ask each girl her name, surrounded by excited mothers.
Everyone is smiling. One moment of clear and clear bliss. "Dear Netivot Women, this is Kobi Maimon," Maimon also goes live, and the surrounding audience bursts with laughter when Schwartz also enters his frame. "I'm the attraction here, Little," Maimon explains to her. "What, are you looking for a match?" she laughs in response and turns to the camera. "Netivot women, no matter what you look like, Kobi is looking to host you in his home. Women from the north are also welcome to apply."
Around us are soldiers from the Home Front Command, evacuees, residents who fled their homes two weeks ago and those who arrived in the village just this week. Men, women, youth and young children all gather around Schwartz, Maimon and D'Angeli for photos and big laughs. In a word: relief.
"I'm afraid to go back to Sderot," Yafit Haziza tells Lital Schwartz. "We spent 24 hours in the safe room and I was afraid for the children." Schwartz, in the center of the circle, is quick to announce in her booming voice: "They won't bring you back to Sderot, how about it." Then she adds: "Oh dear, what did I say, will they publish it in the news? Where do I have what's going to happen?"
Everyone laughs, realizing that Little is neither Coral Booker nor Danny Kushmaro. "We can laugh now, we need it, it was hard for us," Haziza says with a smile, bringing the children closer to Little. Another girl asks for a selfie, and Little and Kobe rush to take a picture with her.
As D'Angeli's stand-up comedy begins, Schwartz is still raving about the soldiers in the compound. "Do you serve here? What are you excited about, what's going to happen here?" The crowd around her is delighted, perhaps feeling for a moment a little more protected.
"Children, who's a middle ground like me? Isn't it always a bummer to be the middle child?" Armed with amplification, D'Angeli takes the young audience on a journey between parents and punishments, lice, cats, grades, quarrels between siblings and other everyday nonsense. Far from Qassam rockets, safe rooms, wounded and dead. The young crowd laughs, and the parents sit next to them as they preach on their knees or in the strollers, smiles visible on everyone's faces.
D'Angeli manages to make them laugh, and for about 20 minutes everyone else wants to escape and forget.
When Maimon and Schwartz penetrate the spa complex, you can feel the step up. Here relaxed people are busy dyeing their hair, massages and facials, but nothing will stop Schwartz from releasing more punches. On the treatment bed, she meets Shimon Hanan, a father of four, who is in the middle of a facial treatment.
Noga D'Angeli teaches children how to smile again, photo: Eric Sultan
"Are you sleeping? Get up," Maimon and Schwartz handle it with humor, and dozens of people stand around them for what turns into an impromptu and hilarious field show. They are photographed in a variety of ridiculous poses, and then Hanan says: "We don't want to go back. The missile fell right on my house, I see it in my face. They brought me sleeping pills and tranquilizers. I served three years in the army, but I had never been to the scene of a terrorist attack. The kids are very scared, it was really scary."
It's clear that behind all the laughter, the trauma is still there. As they talk, Schwartz realizes that in front of her lies not a man in glamorous care, but a resident of Ashkelon who experienced terrible stress when a missile fell in his home, and when he saw that his neighbor lost his leg and later died of his wounds.
At 13:00 P.M., after everyone has been photographed, the group decides to disperse. "There are more videos to send and more Zooms to upload," Schwartz explains. "The people of Israel thirst for more humor. I uploaded videos and saw that the responses were good. Here, too, you hear that people are satisfied, so we will continue. Humor is healing, it's medicine. People need it, even those who have gone through the hardest things."
מה מצחיק אותך אישית בימים אלה?
"הילדה שלי מצחיקה אותי, רגעים מסוימים בזום. כל דבר מצחיק אותי. חשוב שנצחק".
אנחנו עוד נחזור לראות הופעות סטנד־אפ?
"ברור שכן. כבר מבקשים הופעות, והקומיקאים יחזרו - ויחזרו בגדול. אנשים ירצו ותהיה דרישה לקומדיות, לסטנד־אפ ולכל דבר מצחיק. למרבה הצער, אנשים כבר שבעים מהדרמה".
להצחיק עם שכפ"ץ וקסדה
קומיקאים רבים התגייסו מאז פרוץ המלחמה למשימת העלאת המורל. אחת מהם היא רותם אבוהב הוותיקה.
"עברנו אסון כבד במדינה, וכל אחד מתמודד איתו בצורה שמאפשרת לו להכיל אותו. אני חושבת שאין משפחה במדינה שלא מכירה מישהו חטוף, פצוע, הרוג או נעדר. זה נוגע בכולנו.
"הבנתי מהר מאוד עד כמה המצב חמור, וכבר ביום השני הייתי בשיבא בתל השומר. יש לנו קבוצת ווטסאפ גדולה של הסטנדאפיסטים, וכשהתחילו להגיע בקשות - זרקנו הכל לקבוצה, וכל מי שיכול היה לעשות משהו, הלך.
"בארבעת הימים הראשונים עברתי בין בתי החולים, בחלקם לבדי, ובחלקם עם חברים, כקבוצה. עברנו מיטה־מיטה. זה להגיע לכל אחד, לחבק את האנשים, לשמוע את הסיפורים שלהם, לפגוש את בני המשפחות, הכל היה מאוד טרי ומרגש".
מה פגשת שם, בעצם?
"פגשתי פצועים במצב קל ובמצב קשה. לטיפול נמרץ לא היה אפשר להיכנס, אז היינו בחוץ עם המשפחות שלהם, חיבקנו אותם, וככה זה בעצם התחיל. משם המשכתי לבתי המלון שבהם נמצאים התושבים שפונו מיישובי העוטף ומהדרום. הגעתי לארבעה בתי מלון כאלה, וגם הופעתי בפני גדוד 404 של התותחנים על הרצועה. חיכו לי בנקודת מפגש, לקחו אותי עם שכפ"ץ וקסדה והופעתי מולם ממש בשטח, עם להקה צבאית שבמקרה היתה שם. זה היה מרגש מאוד".
רותם אבוהב על שכפ"ץ בדרך להופעה לתותחנים, צילום: מתוך אינסטגרם
אפשר בכלל להצחיק בימים נוראיים כאלה?
"האטמוספרה היא לא לסטנד־אפ כרגע, המצב לא באמת מאפשר להופיע. האנשים עצובים והמומים, כואבים ואבלים, ובעיניי, התפקיד שלנו בתוך הדבר הזה, התפקיד של מי שביומיום עושה דברים מצחיקים, מתחיל קודם כל במפגש עצמו. בעצם ההגעה אליו.
"אנחנו צרובים בתודעה כאנשים שכשרואים אותם עולה חיוך על הפנים, וזה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו מגיעים אל הפצועים, ופתאום הם מחייכים, אוטומטית זה קורה. גם הם מרגישים פתאום את היכולת להיות לרגע רגועים ונינוחים יותר, והרבה פעמים הם אלה שמצחיקים אותנו.
רותם אבוהב: "יש המון פצועים, חיילים, שכשיצאתי מהחדר שלהם האימהות אמרו לי 'זה החיוך הראשון שראיתי אצלם'. ואז את אומרת 'וואו', ומבינה את הכוח שיש בזה. משהו מדהים. גם את הצוות הרפואי חיבקנו וחיזקנו, גם אותם צריך לרומם"
"על הופעות מלאות אין מה לדבר כרגע. אי אפשר, אני לא מסוגלת להופיע. איך תופיעי בפני אנשים שעקרו אותם מהבתים שלהם? שעברו טראומות קשות? זה עוד לא הזמן ולא המקום. אני לא זמרת שיכולה לבוא עם גיטרה ולשיר להם שיר מרגש.
"אני מגיעה לחזק, לשבת, לתת תשומת לב, להצטלם ביחד איתם. הילדים שמזהים אותי מ'סברי מרנן' ומההופעות מבקשים סלפי וחיבוק, ואת זה אנחנו עושים. הייתי עם אדיר מילר ועם ליאור סושרד, אז ישבנו ביחד עם מיקרופון וענינו על שאלות מהנוכחים. שאלנו אותם גם קצת עליהם, נתנו להם לדבר. סושרד עשה כמה דברים מדהימים, ואז מצטלמים וממשיכים ליעד הבא.
"אני חושבת שעצם העובדה שהם רואים מישהו שמגיע אליהם ושומע את הסיפורים שלהם - זה מחזק ונותן הרבה לשני הצדדים".
איך לא נשברים? מה מחזיק אתכם?
"אחד מהדברים שאנשי הצוות הרפואי אמרו לנו בכניסה לבית החולים הוא: 'לא נכנסים בלי חיוך'. אסור להיכנס עם דמעות, גם אם שומעים סיפורים קשים מאוד. אחרי ארבעה ימים ברצף שבהם עברתי בין מיטות בבתי חולים, הרגשתי שאני חייבת יום אחד לנשום, לעבד את הסיפורים הקשים ששמעתי וראיתי.
"אבל את נושמת וממשיכה. נכנסת בחיוך. מאוד הופתעתי לגלות עד כמה העבודה שלנו עם ההומור היא אפקטיבית. יש המון פצועים, חיילים, שכשיצאתי מחדרי האשפוז שלהם האימהות אמרו לי בחוץ 'זה החיוך הראשון שראיתי אצלם, הפעם הראשונה שהם מחייכים'.
"וכשאומרים לך דבר כזה את אומרת 'וואו'. את מבינה את הכוח שיש בזה, משהו מדהים. גם את הצוות הרפואי חיבקנו וחיזקנו, גם אותם צריך לרומם. אני מאמינה שלאט־לאט נצליח לחזור להצחיק בהופעות. כרגע זה לא באופק, אבל לאט־לאט נחזור".
"דייב שאפל אכזב אותי"
גם גורי אלפי, מגדולי המצחיקנים שלנו, מוצא את עצמו נושא שליחות אישית מאז תחילת המלחמה.
"יחד עם עוד כמה קומיקאים ואנשי תקשורת שאני מכיר, הצבנו לעצמנו כמה יעדים: הסברה, נחמה, שיקום הגאווה והעלאת המורל. אני נפגש עם חיילים, עם משפחות של מפוני העוטף, ואני גם מתעסק המון בענייני ההסברה.
"ההסברה היא נושא שכואב לי ברמה האישית, והיא מלווה באכזבה מהרבה אנשים שאני אוהב - שהפנו לנו עורף או חשפו את פרצופם האמיתי. למשל דייב שאפל, אהוב ליבי, שפגשתי לא מזמן באחד מהמפגשים החשובים בחיי. או קונאן או'בריאן, שלא אמר כלום, ומבחינתי לא להגיד כלום זה נורא.
"זה כואב לי ומכעיס אותי באופן אישי, ואני עובד בזה. עושה הסברה עם כל מיני גופים, וגם לבד. משתף עדויות של ניצולים, של משפחות של חטופים, עושה מה שאפשר כדי לספר את הסיפור שלנו. בעיקר להראות את הצביעות סביב הדיון על 'פרי פלסטיין' ועל תנועת הליברליות הפרוגרסיבית בארה"ב, שאיבדה את המוח ואת שיקול הדעת שלה.
"לראות סטודנטים במקומות הכי ליברליים, יפים ונהדרים בקליפורניה, שבהם מורידים כרזות ותמונות של החטופים, ובאיזה זעם - זה מעצבן אותי ושם אותי במקום שלא הייתי בו בחיים מבחינת כעס. מבחינת התחושה שאתה נושא את האמת ואף אחד לא מוכן לשמוע, וכולם מנסים לארגן לעצמם בראש איזו סימטריה ולחיות איתה כי נוח להם. זה פשוט מטריף אותי.
"לצד ההסברה, יש את שיקום הגאווה אחרי ההשפלה, וזה תהליך קשה שצריך לשים לב אליו. וכמובן, העלאת המורל בקרב החיילים שהולכים לחזית. אני מרגיש שיש לנו ספקטרום של תפקידים שדורש יכולות מסוימות, ובעיקר רגישות לכל מצב ועניין. כשאני מגיע לפגוש פצועים או מפונים זה לא 'יאללה, בוא נעלה ונעשה צחוקים בכוח', זה להרגיש את הדופק ולנסות להבין מה דרוש ממני".
וזה לא תמיד בהכרח להצחיק.
"הגעתי להופעה מול חיילות, ונראה לי לא נכון לעשות משהו מצחיק. אז אמרתי 'בואו נשב ורק נדבר או נשיר שירים'. המג"דית שלהן אמרה לי שהן חייבות לצחוק, ואני יכול להבין את זה, אבל אני צריך לקבל אישור מהצד השני שהוא בכלל רוצה לצחוק, כי אני לא רוצה להפריע, חלילה, בתהליך הריפוי והאיחוי שעוברים אנשים. לפעמים אנשים רוצים להישאר פרטיים, לא להיות לאומיים, וגם את זה צריך לזהות".
גורי אלפי וחיילים בפוסט משטחי הכינוס, צילום: מתןך אינסטגרם
גם אותך נשאל: איך בכל זאת אפשר להצחיק בזמן כזה?
"לנסות להצחיק זה משהו שעובד על אמפתיה והזדהות. טכנית, איך עושים את זה? כמקצוען אתה יודע לעשות את זה, גם כשאתה לא במצב רוח מתאים, כשאתה כועס או מוטרד או מוסח דעת. האם זה יהיה טוב כמו בהופעה? ברור שלא, אבל זה ייתן את ה־80 אחוזים שהצד השני צריך. לפעמים האנשים פשוט רוצים שתהיה שם ותבכה יחד איתם, וזה גם בסדר. המפונים, הפצועים, החיילים והמילואימניקים שפגשתי - לכולם יש סיפור לספר. את זה אני לוקח מאבא שלי (יוסי אלפי; מ"כ): הרצון לספר סיפור לפעמים שווה לרצון לשמוע אותו. הדחף הוא ממש רפואי ומרפא.
"ושמעתי מיליון סיפורים, של גבורה, של הקרבה, של זוועה, של התפכחות, של רגישות, של אובדן ומקריות וגורל. ולפעמים המקום שלנו הוא פשוט להיות שם ולהקשיב. דרך זה את גם רואה את אוזלת היד הממשלתית־מדינית - כי ביום שני כבר הסתובבתי בין שלושה בתי חולים, אני, האזרח הפשוט, בלי ידע מוקדם, לא באסטרטגיה ולא בטקטיקה צבאית, עם הכשרה 02 בלהקה צבאית.
"אבל שמעתי סיפורים, הצלבתי את המידע ובתוך 24 שעות הבנתי את כל מה שקרה בדרום. ואני לא אומר את זה חלילה בזחיחות, אבל הרכבתי את התמונה ממה ששמעתי מהאנשים. ואותם האנשים שם למעלה, בממשלה, הם חייבים לדבר איתם. אני לא אומר כרגע מי אשם במה שהיה, אני קורא להם ללכת לדבר עם כולם. דברו איתם! זאת הצעקה היחידה שלי".
גורי אלפי: "אחרי אסון התאומים חשבו שלא תהיה יותר קומדיה, שזה נגמר. אנחנו עוברים את התיקון שלנו מהר מאי־פעם מבחינת מה שאפשר לשחרר בצחוק. היום כולם, עם הניידים, יכולים לזעזע במובן השחור והמקאברי, וגם לאוורר דברים אפלים"
"ההומור לא מקטין ומזלזל"
גורי, בשעות הקשות האלה, אתה מבין עד כמה ההומור הוא כלי התמודדות חיוני?
"ברור. זה כוח־העל שלי מאז שהייתי ילד. לא ניחנתי בכוחות אחרים, זה כל מה שהיה לי, וזה הנשק שלי וגם כיפת הברזל שלי. יש את ההומור לטווח הקרוב והמיידי, ויש הומור לטווח הרחוק. שניהם מנגנוני הגנה טובים, וגם מנגנונים של ריפוי, איחוי ותיקון.
"בטווח המיידי, של עכשיו, כשהתופת מסביבנו והזוועה גדולה - כל צחוק, ולא משנה איך אתה משיג אותו, הוא שחרור של מועקה וחרדה אמיתית שהיו יכולות לצאת כזעם, כהתפרצות או כדיכאון. בשחרור החרדה באמצעות צחוק באופן המיידי, עכשיו, אין קו אדום, ואם אנסה, למשל, להצחיק את הבנות שלי - אני אצחיק אותן. זה יקרה.
"בטווח הרחוק, הרי ידוע שכל קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן, אז כשכבר תהיה פרספקטיבה, עם ההבנה שלנו את עליבות האדם, יבוא גם התיקון. את זוכרת איך סבלנו בקורונה והסתגרנו בבתים? וכמה זה נראה טיפשי היום".
אתה מאמין שיגיע יום שבו נצליח גם לצחוק על המלחמה הזאת?
"אחרי אסון התאומים בארה"ב חשבו שלא תהיה יותר קומדיה, שזה נגמר. אנחנו עוברים את התיקון שלנו מהר מאי־פעם מבחינת הדברים שאפשר לשחרר בצחוק. לכולם יש טלפונים, עם אפשרות לתקשר ברשתות, להצחיק, לזעזע במובן השחור והמקאברי, וגם לאוורר דברים אפלים שיש לנו בראש".
גורי אלפי: "נדרש שיקום לגאווה הלאומית, וזה תהליך קשה. התפקיד שלנו דורש ספקטרום של יכולות עם רגישות. כשאני מגיע לפגוש פצועים או מפונים זה לא 'יאללה, בוא נעלה ונעשה צחוקים בכוח', זה להרגיש את הדופק ולנסות להבין מה דרוש"
לפני שנה בדיוק החליטה הסטנדאפיסטית הדר לוי לפרק את עמדת הזום במשרד שלה. לא יהיה עוד צורך, היא חשבה אז, באולפן הקטן שבנתה לעצמה בימי הקורונה. השבוע היא הרכיבה אותה מחדש.
פה היא מופיעה דרך המסך למפוני צפון שמפוזרים בבתי מלון, שם עושה הופעות ספונטניות ומפגשים פרונטליים עם פליטי שדרות ואשקלון. בין כל אלה, בשישי שעבר שודרה הפינה הקבועה שלה ב"ערב עם שי שטרן" (כאן 11), שם היא ניווטה ברגישות בין קומדיה, צער ואמפתיה במונולוג שהצליח להיות מצחיק ועצוב בו בזמן.
הדר לוי מצחיקה תושבים שפונו לתל אביב, צילום: אורית מרש, מלון סינמה מרשת אטלס
"בהתחלה בכלל לא חשבתי על הומור. השתמשתי בפלטפורמות שלי בדיגיטל כדי לעזור, לפרסם נעדרים, בקשות של משפחות חיילים, דברים כאלה", היא מספרת על תהליך ההסתגלות המזורז שעברה. "אחרי כמה ימים כבר התחיל להגיע איזשהו צורך גם מהשטח. הגיעו בקשות לבוא, להופיע, לבוא ולדבר. היה לי קשה עם עצמי, קשה להשתחרר ולתת את האנרגיה הנחוצה בהופעות.
"בשבוע הראשון של המלחמה עשיתי ספיישל לילדים בערוץ ניקלודיאון, וממש התפרקתי לפני שעליתי להופיע. הכנתי קטע סטנדאפ על בית ספר, וממש הרגשתי שאני לא יכולה להגיד שום מילה. אבל אז אספתי את עצמי וחשבתי שהילדים צריכים כעת את השפיות ואת הנחת, ועשיתי את זה.
"אנשים חושבים לפעמים על הומור כמשהו מזלזל או מקטין, אבל זה פשוט צינור שמפרק את המתח הגדול שכולנו נמצאים בו. לא שונה כל כך מבכי או כעס. אנחנו חייבים לפרק את האנרגיה הזו שבתוכנו".
הדר לוי: "בשבוע הראשון עשיתי ספיישל לילדים בניקלודיאון, וממש התפרקתי לפני שעליתי. הכנתי קטע סטנדאפ על בית ספר, והרגשתי שאני לא יכולה להגיד מילה. אבל אז אספתי את עצמי, וחשבתי שהילדים צריכים כעת את השפיות ואת הנחת"
יש חומרים קומיים שחשבת עליהם ופסלת, כי הם מוקדמים מדי לסיטואציה?
"יש דברים שהם פשוט לא מצחיקים, ואין מה להתעסק בהם כי הם כל כך כואבים. כרגע שום דבר לא מצחיק, אבל הצלחתי למצוא את הדברים שכן יכולים טיפה להעלות חיוך. אתה לא יכול לשאול 'מה העניינים', כי כולם יודעים מה העניינים, אז מצאתי את הדברים שאפשר להשתמש בהם להומור, מהחוויות שלי.
"Let's say, the endless news broadcasts, and the whispers of reporters in the studio arguing among themselves about who will speak first. There was one day with a lot of alarms, so I said it gets just like in an elevator, when you end a conversation with, 'Wait, I'm going to go to the alarm, I'll talk to you later.' I talked about how compared to the current fear, the old fears are gone. Now we look at Jock in the living room and say, 'Come, sit down, calm down.'
"Or about following all the celebs in Hollywood who support us, but I end up stuck with the daily life of Buffy the Vampire Slayer, and I need to see her whole life now, celebrating her 11th wedding anniversary. Those are the things on the sidelines that you can laugh at."
Smile for a wounded person who lost an arm
Stand-up comedian Ben Ben-Baruch joins the approach that comedians have an important social role in these troubled times.
"Like everyone else, I can wake up one day encouraged, optimistic, confident and full of faith – and the next day slumped, squashed, anxious, apprehensive and terrified.
"In recent days, I have been walking around the hospitals, meeting and talking to families whose loved ones are unfortunately still anesthetized and on ventilators. In the rooms I meet wounded soldiers who will go on with their lives without an arm or a leg, each with his own story. I've seen heroes, people who speak normally, and I understand that a few days ago they recovered from three gunshot wounds to the body, and I'm trying to find hope and laughter in front of them."
Ben Ben Baruch, Israel Katorza and Nadav Abekasis with the staff at Rambam, Photo: Rambam Medical Campus
It's very hard to make hospitalized, painful soldiers laugh.
"First of all, it's coming to them with the utmost sensitivity. More than once I came to talk to soldiers, they smile at you and burst into tears during the conversation. You come with everything you have, everything is kosher, everything is true, try to give them a little smile on their face. Maintains sensitivity, because you always have to see where the boundaries are.
"Some people talk to you and they're not completely with you, so the goal is first of all to put a smile on your face, even if only for a few minutes. That they will have a good taste of the visit, that will slightly diversify their terrible routine in the hospitals. I sometimes come to them with colleagues and friends, Katorza, Adir Miller and Reshef Levy, and also alone, when specific requests come from family members. It's very dynamic.
"It's hard for me to see myself performing at this point. I have a trip with Reshef Levy and Adir Miller to Palmachim base. There each of us will give a few minutes, but you can't think about a whole performance yet."
Ben Ben-Baruch: "More than once I came to talk to soldiers. They smile at you - and during a conversation suddenly burst into tears. You come with everything you have, everything is kosher, everything is true, try to give them a little smile on their face. Maintains sensitivity, because you always have to see where the boundaries are."
Your popular podcast became a very active space during the war.
"I have the privilege that I, with my technician Or, am just a button away from a live transmitter that reaches 10,000 people. I feel that with these livestreams I am able to heal a little. I get crazy messages from a lot of people, telling me that I gave them a few hours of disconnection.
"I upload a chapter every day called 'Optimistic War Diary.' There I talk about how my day went, what I did, share my feelings at home and try to give a different perspective on our situation. I get responses from soldiers who listen to this on all podcast platforms.
"At the same time, twice a week I broadcast live from my studio, hosting duos of comedian and singer. You can watch it on my YouTube channel, live. We bring in officers from the front who strengthen and give their angle. It has a lot of viewers."
Katorza, Ben Baruch and Abekasis rejoice a wounded man at Rambam, Photo: Rambam Medical Campus
In your view, what is the role of a stand-up comedian these days?
"I admit that I didn't understand the magnitude of the role, and I'm amazed now to find out. In the end, we are a very small group of stand-up comedians, and the people need us now. I was passing through the hospital today, and an elderly woman came up to me with open arms, just wanting a hug. That's our mission.
"Humor has a high value to me. The people who have been privileged to own this property have the ability to translate reality into humor. It's priceless. It is a very important and valuable asset. I was in synagogue on Shabbat. Every Saturday they ask me to tell a joke, and I always evade. This time they asked - and I told ten jokes, because I feel that especially at this time it is imperative to be happy and happy as much as you can."
"It's important for me to be authentic"
A slightly different kind of comedian is Rabital Vitalson Jacobs, a writer, stand-up comedian, web personality and content creator, who these days writes posts in the community, creates videos, sends greetings (at the request of soldiers and soldiers, evacuees, wounded and others), uploads humorous memes about the situation and serves as the chief encouragement officer of the home front.
She is a mother of five, a reservist and is known for her low threshold of patience even on routine days, so now she sums up the situation, as usual, in one simple word: "Shut up!!"
"I'm not a classic stand-up comedian, and for me the situation is different: I feel like I've created a community," she says from her home in Kfar Haroeh. "First of all, it's important for me now to be authentic. What I feel, whether it's exciting, reinforcing, funny or scary, I write. Secondly, when I go to visit mothers who were evacuated from the north and south, I rarely go on stage. I can't speak without tears in my eyes, so unfortunately I'm forced to do what I've avoided for years – hug. And then we kind of cry, we laugh a little bit and we feel a lot together."
Rabital Vitalson Jacobs: "Laughter secretes hormones and gives hope. That's the emotion that's missing the most here. It's worth laughing now, too, and that's important. It's not insensitive, it's not disrespectful. I believe that these days every humor is written here under tears, identification and shared destiny."
What is the role of humor in such difficult times?
"Laughter helps the soul heal. It secretes hormones and gives hope. Everything around me is so hard and painful and missing and sad that laughter is the emotion that is most missing here. It's worth laughing now, too, and that's important. It's not insensitive, it's not disrespectful. I believe that these days every humor is written here under tears, identification and shared destiny."
Do you feel like you're helping?
"One of the most important things in times of crisis is the feeling that you are contributing. When I started doing 'my job', making me laugh, normalizing and reinforcing – it made me stronger. The more I produce my content, the less I consume the scary, divisive, and debilitating content. So I'm all for adding the light."
Hundreds of thousands of followers continue to strengthen and strengthen from Whittleson Jacobs. She posts amusing and reaction-draining, such as her series of memes about the situation, including references to fear and anxiety, uncertainty about the resumption of school, fears for loved ones, and comparisons to the Holocaust ("I'm somewhere else" - "You're stamped in the same place").
Her approach is to open everything, flood, ventilate – and let the public choose whether to laugh, cry, or both. At the end of the day, her devout crowd of mothers responds with strength and encouragement, encouraging her to give them more of her painkillers: humor and punches.
"I'm getting emotional reactions. Women write me thanks for the first laugh, for the first smile. Men write me thanking me for strengthening the home front. Our amazing soldiers and policewomen - I made them a video, and they send me videos of them smiling and picking up. It's a great privilege to do that at this time."
And what makes you laugh now?
"The sharp Israeli humor! What did the Jews bring into the world? Cherry tomatoes, Gal Gadot and black humor."
shirz@israelhayom.co.il
maya19.10@gmail.com
Wrong? We'll fix it! If you find a mistake in the article, please share with us